הטלפון צלצל על שולחנו של ראש הממשלה. היה זה יועצו המשפטי. "חדשות רעות בפי", בישר. פניו של ראש הממשלה התכרכמו. "עוד צרות משפטיות?" שאל, "מה כבר עשיתי הפעם"?
"זוכר את התקופה שבת-הדודה של גיסך עבדה בשירותו של המיליונר קוביצר, חברך משחר הילדות, והרוויחה, עבור קריאת עיתון יומי, מיליוני דולרים שנכנסו ישירות לקופה הקטנה של ביתך"? "נו, מה לא בסדר"? התפלא ראש הממשלה. "הפרקליטות פתחה בחקירה", הודיע היועץ. "אני חייב להזהיר אותך: זה לא נראה טוב. מדובר באיום רציני".
השיחה הסתיימה. פניו של ראש הממשלה נפלו. מה שאיני עושה, איני מצליח להוריד מעל גבי את החקירות הנוראיות הללו, חשב. והנה, הבזיק במוחו רעיון. הרי כך עבד פעם! עלץ. רוח משובה רעננה נשבה בו. מזמן לא הרגיש נמרץ כל כך. הוא הרים את הטלפון והרעים בקולו הנחוש למזכירתו: "השיגי לי את הכתב הבכיר של העיתון לאנשים חולבים"!
"שלום לך, אדוני ראש הממשלה", אמר הכתב הבכיר. "מה מביא אותך להתקשר אליי? הרי ידוע לך שאני מראשי מתנגדיך". "ידידי החדש", הפטיר ראש הממשלה בבת-שחוק, "התקבלה על-ידי החלטה רעננה. מעתה, יופקעו כל רווחי חליבת פרות ישראל ויועברו לשיקום הכלכלה הפלשתינית".
"נהדר!" הזדעק הכתב הבכיר. "סוף סוף. הרי זה מה שאנחנו אומרים כבר ארבעים שנה! אין ספק: התעשתת, אדוני ראש הממשלה. ובכל זאת, הרי ידוע לך שיאיימו עליך; שרים יקלעו למצוקה פוליטית; בסיעה יופעלו לחצים, אולי אפילו ידרשו משאל עם... כיצד תעביר את ההחלטה"?
"הדרישה להכרעת העם היא אנטי דמוקרטית"! זעם ראש הממשלה. "מה הקשר בין עם ודמוקרטיה? האם לא שמעו שם בעם על היועץ המשפטי לממשלה? האם אינם יודעים כי יש לנו הנהגה אחראית ועניינית? והרי יש רק דבר אחד גרוע יותר מאיומים על שרים וחברי כנסת", הזדעק, ובקולו בת-קול של אחריות לאומית: "רק דבר אחד, אני אומר! והוא עצם הכניעה לאיומים! דורשי משאל העם הם צהובים, חסרי אומץ, עלים נידפים ברוח הקלה! לעולם לא אסלח לפחדנים הנקלים"!
"אדוני ראש הממשלה", שאל הכתב הבכיר בהערצה רוחשת לאומץ הלב הנגלה לפניו, "האם נתקלת אי-פעם בעבר בלחצים ואיומים?" "חביבי", גיחך ראש הממשלה בהומור מהול בתמצית גילוי לב, "אני מעולם לא נכנעתי, מעולם לא נלחצתי, ולעולם לא אכנע ללחצים מכל סוג שהוא. נדמה לי שהוכחתי", הוסיף בקול תקיף ומלא ביטחון, "כי נחישותי אינה עומדת בספק. דע לך! בקרוב אחל בביצוע תוכנית מסירת חוף הים של ת"א למשפחת המלוכה הסעודית ללא תמורה, אותה תוכנית שקיבלתי ללא כל קשר לחקירה שנפתחה נגדי על קבלת שוחד באמצעות מכירת ביתי שלי לעצמי במיליוני דולר שהתגלו כשייכים באורח פלא לבובליץ, חבר ילדות מיליארדר ותורם גדול לקמפיין הבחירות שערכתי. החקירה אולי נסגרה, אך התוכנית המעולה תקודם! ובלי כל ספק היא תשפר את מעמדנו הבינלאומי באופן שיעלה על כל הציפיות. לא יפחידוני! לא יערערוני! לא יטלטלוני באיומים והכפשות מרושעות"!
השפורפרת חזרה למקומה. ראש הממשלה חש עצמו כנער. פרצי אנרגיה מילאו את גופו. ממש כמו באותם ימים, כשהייתי צעיר, הפטיר. אולם כיוון שבדר"כ כבר לא אהב להיזכר באותם ימים, גירש את המחשבה מליבו. "תרשמי הודעה לעיתון", הפטיר למזכירתו. "תוכניתי החדשה תקדם את השלום. היא תעודד תעסוקה ומסחר. היא תפליא את יחסינו עם אומות העולם. היא תחסל את האיבה בין העמים. ולכל המלעיזים והמקטרגים אני אומר מראש: זו הדמוקרטיה בשיאה. אתם, החלבנים, אתם תכסיסנים מניפולטיבים. לא תמשכו את העם הזה באף. דבריי בבחירות על כך שחלב יהודי לא יהא הפקר, ושדין מחלבה כדין הצבא, נאמרו מזמן. מאז השתנו הנסיבות המשפטיות ללא היכר. זיכרו: יותר משהפרה רוצה להיניק, אנוכי רוצה להנהיג. סוף".
מחשבה עמומה צצה וטרדה לרגע את מנוחתו של ראש הממשלה. אולי בכל זאת הגזמתי? הרי חתמנו על תוכנית מפת הכבשים, תהה בינו לבין עצמו, ובסופה ממילא עוברת רוב התוצרת החלבית לידי הפלשתינים. אולי אני טועה? כרסם בו לרגע הספק. אך לפתע אורו פניו. זכרונו הצטלל והוא נזכר: אין שום קשר. הרי על מפת הכבשים חתמתי כשנפתחה חקירה בפרשת הפרטת שירותי דת לא חוקית שערכתי, ממנה הרוויח המיליונר שולצר, חברי מילדות וחבר מרכז, עשרות מיליונים. "תוסיפי בהדגשה בבקשה", הודיע מאושש למזכירתו, "שאיני ניתן בשום פנים לסחיטה או לאיומים".
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
