שיעור התמיכה בברק אובמה עמד בשבוע שעבר על 42%, לפי נתוני מכון גאלופ. הממוצע שלו מאז נכנס לתפקידו עומד על 48%; השיא היה 69% בשבוע בו הושבע, והשפל היה 38% באוקטובר 2011. הממוצע של נשיאי ארה"ב הוא 58%, והממוצע לתקופה זו בכהונתם הוא 49%. לג'ורג' בוש היו בתקופה המקבילה 40% תמיכה, לביל קלינטון היו 67%, ללינדון ג'ונסון היו 56%, ולהארי טרומן – 37%.

מה כל המספרים הללו אומרים? שהאמריקנים מאוכזבים מאובמה, אבל לא הרבה יותר מאשר מרוב קודמיו. המשמעות היא אחת משתיים: או שהאמריקני הממוצע (שהוא, צריך להודות, טמבל טוב לב) לא מבין שאובמה הרס את מעמדה הבינלאומי של ארצו, או שלא אכפת לו. אני מהמר על האפשרות השנייה ועל כך שאובמה מבין זאת היטב. הבעיה היא, שאת המחיר – כפי שראינו השבוע באוקראינה – משלם העולם החופשי כולו.

לפי התקשורת החילונית, השתתפו 300,000 חרדים ב"הפגנת המיליון". לפי התקשורת החרדית, המספר היה כפול – המספר הסמלי של 600,000, הלא הוא 60 ריבוא יוצאי מצרים. הפערים הללו קיימים תמיד כאשר מדובר בהפגנות ובאירועי ענק אחרים. המשטרה תתן מספר אחד, המארגנים יתנו מספר אחר והתקשורת תבחר ביניהם לפי הפוזיציה שלה.

בכל מקרה, הבלופים הללו רק הולכים וגדלים. זה התחיל ב"הפגנת ה-400,000" בזמן מלחמת שלום הגליל, כאשר המספר הזה בערך כפול מתכולתה של כיכר מלכי ישראל. מאז המספרים הם כמו דיווחיהם של הדייגים ב"שלושה בסירה אחת": אפס דגים הם עשרה, דג אחד הוא 20 וכך הלאה. אצל החרדים זה בלט מאוד בהלוויתו של הרב עובדיה יוסף, כאשר המספרים המריאו עד 800,000. יואל אליצור הראה בצורה משכנעת, שפשוט לא ייתכן שהיו שם יותר מ-200,000 איש – עדיין מספר מרשים מאוד, אבל כנראה לא מספיק בעיני גורמים שונים.

אלא שהן בקשר להלוויה והן בקשר להפגנת החרדים יש לי שאלת תם: הרי אסור למנות את בני ישראל, אז איך התקשורת החרדית יודעת להעריך כמה היו שם?

אני חסיד קטן מאוד של אפליה מתקנת. קודם כל, היא אפליה לפני שהיא מתקנת. שנית, האם אישה דתייה מדימונה באה על משבצת של אישה, של דתייה או של פריפריה? שלישית, לא ברור לי היכן נעצור: יש הרבה מאוד קבוצות – אתניות, טריטוריאליות, מגדריות, גילאיות – שיכולות לטעון לאפליה, וברור שאין זה מעשי שכולם יהיו מיוצגים בצורה יחסית.

אחרי שאמרתי את זה, צריך להעיף עוד מבט על דוח מבקר המדינה בנוגע להעסקת נשים במשרות בכירות בשירות הציבורי. גם אם מביאים בחשבון שיש נשים המעדיפות שלא להתקדם כדי להמשיך ולטפל במשפחותיהן, גם אם מביאים בחשבון שנשים נכנסו למקצועות רבים רק בעשורים האחרונים – עדיין הנתונים של יוסף שפירא מדאיגים. בולטת במיוחד העובדה שאין אף אישה בצמרת המשטרה ואף אישה בצמרת משרד הביטחון. מה שטוב לשלושה מחמשת הבנקים הגדולים בישראל, המנוהלים בידי נשים, לא מספיק טוב לממסד הביטחוני המצ'ואיסטי שלנו. זה לא יכול להיות מקרי.

3.35 מיליארד שקל – זהו תקציב אגף השיקום במשרד הביטחון בשנת 2014. מדובר ב-7% מתוך כלל תקציבו של משרד הביטחון (לא כולל הסיוע האמריקני). המשרד אינו אומר כמה מבין המוכרים כנכי צה"ל נפגעו שלא בפעילות מבצעית ולא במסגרת שירותם, כמו אותו חייל עליו כתבנו לאחרונה: הוא נפגע בזמן משחק כדורסל בחופשה והוכר כנכה צה"ל.

חוק הביטוח הלאומי קובע, ובצדק, שנכות עבודה היא כזו הנגרמת בזמן העבודה ועקב העבודה. בצה"ל, שיש לו כנראה מדינה משלו ואוצר משלו, די בכך שהנכות תיגרם בזמן השירות וללא שום קשר לשירות עצמו, כדי לחלק מאות אלפי שקלים. נניח שמדובר בשליש מכלל הנכים; זה למעלה ממיליארד שקל בשנה, שניתן להפנות לצרכים להם מיועד באמת תקציב הביטחון. למה איש אינו עושה דבר? אולי בשל פחד מתגובה ציבורית, אולי משום שמשרד הביטחון כדרכו יודע להסוות את הנתונים. הסכומים בהם מדובר, ולא רק הצדק והיושר, מחייבים שהגישה הזו תשתנה.

מקרה ראשון: עיינתי השבוע בחשבוניות שקיבלתי מחברת נטוויז'ן בשלוש השנים האחרונות. בתחילת 2011 שילמתי 110 שקלים לחודש, ובתחילת 2014 הגיע התשלום ל-216 שקלים. זהו זינוק של 96%, בעוד מדד המחירים לצרכן עלה בשלוש השנים הללו בפחות מ-5%. ושלא תחשבו שזו גזירת גורל: בני דיבר עם החברה, התעקש והמחיר ירד בצורה משמעותית. המסקנה: צריך לבחון מחירים לאורך זמן ואז לעמוד על שלכם.

מקרה שני: על בקבוק יין שרכשתי השבוע ברשת מגה נכתב שמחירו הוא 38.70 שקל, בעוד ליטר עולה 20.20 שקל. בבקבוק אחר היו הנתונים 18.39 שקל לליטר ו-32.80 שקל לבקבוק. לאור העובדה שבבקבוק יש 750 מ"ל, ברור שמישהו כאן טועה בגדול או עובד עלינו בענק. הראיתי את זה למנהל הסניף. הוא נדהם ואמר שמעולם לא ראה דבר כזה. המסקנה: תשוו בעצמכם את המחירים ואל תסמכו על הרשת שתתן לכם נתוני אמת.

הגעתי השבוע (יום א', 2.3.14) לאולמה של רשמת בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב, דפנה חסון-זכריה. נכנסתי לאולם בשעה 09:15. על-פי הלוח, אמורים היו להתקיים שלושה דיונים שיתחילו בין 09:00 לבין 10:30. בפועל התקיים רק הראשון. בשני התיקים הבאים הצדדים לא הגיעו. אני חוזר: הצדדים לא הגיעו. אחרי 10:30 התייאשתי ועזבתי.

הנתון ברור: שני שלישים מהדיונים לא התקיימו, לחלוטין לא באשמת בית הדין. זה לא מדגם מייצג, אבל הוא לא מאוד רחוק מן התמונה הכוללת ולא רק בבתי הדין לעבודה. המספרים הללו מלמדים הרבה מאוד על גורם מרכזי לסחבת: התנהגות הצדדים ובאי-כוחם. בזה אפשר, ניתן וחובה לטפל בצורה נחרצת: לבטל הליכים, לפסוק נגד הצד שלא מתייצב, להטיל עליו הוצאות משמעותיות לטובת אוצר המדינה. אין שום סיבה שכולנו נשלם מחיר כלכלי, חברתי ומשפטי בגלל מי שלא טורח להשתמש ביומו בבית המשפט.