השבת אנחנו קוראים את פרשת מְצֹרָע [ויקרא י"ד]: [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ: וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן. בדורות קודמים זכתה פרשה זו לשמות שונים, כגון פרשת זֹאת תִּהְיֶה שהן שתי המילים הראשונות שאחרי פסוק הכותרת או 'פרשת טהרה' כיוון שפותחת בדיני טהרת המצורע לאחר שנרפא ממנו נגע הצרעת. כינו את הפרשה הזאת בשמות שונים כדי להימנע מאמירת מילה בעלת משמעות שלילית, ו'מצורע' היא מילה כזאת. כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' העיר על כך שבשנים האחרונות, לא כל כך רואים שמקפידים בעניין שמה של הפרשה והוא מסביר שזה נובע מהעובדה שבפנימיות, מצורע הוא עניין חיובי, הרי המשיח עצמו, לפני התגלותו, הוא מכונה מצורע. אלא שבדורות קודמים, הטוב הפנימי הזה היה נעלם מדי, כי עדיין היה רחוק מגילוי המשיח ולכן נמנעו משימוש בשם זה.

עונג מתהפך לנגע

בדורנו, ממשיך ומסביר הרבי, אנחנו כבר קרובים מאוד להתגלות אותו טוב פנימי, כבר כמעט חשים בנוכחותו, ולכן לא נמנעים מקריאת הפרשה בשמה, פרשת מצורע. ומהו אותו טוב פנימי שטמון בנגע הצרעת? ובכן בחיצוניות, להיות נגוע בצרעת פירושו נפילה לעומק תחת, אלא שעומק הרע הזה הוא תמונת ראי של עומק רום, של טוב ברמה שאין לאדם כלים מתאימים לקבל אותו, לכן זה מתגלה אצלו כנגע. וכבר הזכרנו בעבר ש'נגע' ו'ענג' זה אותן אותיות; רמז לכך שהנגע בשורשו הוא עונג עליון, אלא שבירידתו למטה הוא מתהפך לנגע, בגלל שהכלים אינם מתאימים לקליטתו. והם אינם מתאימים כי לא צוחצחו מספיק, עדיין יש בהם שאריות בלתי נראות של זוהמה. מכאן שצחצוח כלים, כלי הנפש שלנו, המידות שלנו, מהווה הכנה ראויה לקליטת אותו עונג עליון.

התחלה של טיהור

למעשה, הרעיון הזה רמוז בשמות שקראו לפרשה הזאת בדורות קודמים; שם אחד 'פרשת זאת תהיה' לשון עתיד, שבעתיד (שכבר הגיע) יתגלה החיוב שבמצורע ושם שני 'פרשת טהרה' אומר לנו מתי יתגלה אותו עתיד, כאשר רוח טהרה תשטוף את הזוהמה מהעולם בכלל ומעלינו בפרט. באופן פרטי, כל יחיד מישראל נדרש לעשות את העבודה הזאת בעצמו, לטהר את נפשו ממידות רעות. לא די בטהרה מהתנהגות שלילית, כי זה יכול להיות בחיצוניות בלבד. כלומר, זה רק צחצוח הכלי מבחוץ כך שהוא נראה טוב, אבל הפנים שלו לא נקי מספיק. לכן חייבים להשקיע בשורש ההתנהגות - במחשבות ובמידות, ולטהר אותן. וכל יחיד שמשקיע בכך וממילא מצליח, כי "יגעת ומצאת - תאמין" משפיע על הכלל ומקרב את הטהרה הכללית שמכוחה תתגלה פנימיות הנגע, פנימיות שכולה עונג.

גם קודם הייתה שחיתות

הדברים האלו עלו בדעתי בהקשר של פרשת השבוע התקשורתית. בדרך כלל, לכלי התקשורת יש הרבה יותר מפרשה אחת לשבוע, אבל דומני כי בשבוע הזה של פרשת מצורע, אין פרשה שיכולה להתחרות עם הכרעת הדין המהדהדת במשפטו של מר אולמרט, על התואר 'פרשת השבוע'. היו שם עוד כמה נאשמים ומורשעים, אבל ראש ממשלה (אפילו אם רק לשעבר) שהורשע בשוחד - בחלק מאמצעי התקשורת, ולא ראיתי את כולם, אפילו לא את רובם, אבל באלה שראיתי - זה נראה כאילו רעידת אדמה של ממש התחוללה פה. ואולי באמת התחוללה. הלוואי. כי הרי כידוע, השחיתות לא התחילה עם הנאשם מספר שמונה, והרעש התקשורתי הגדול נובע אך ורק ממעמדו הרם לשעבר. במילים אחרות, לא התגלה פה משהו חדש, רק הורשע מישהו חדש. אבל אולי בכל זאת הניעור הזה יסייע בטיהור הכללי.

אחריות אישית

ובהקשר הזה הרשו לי לצטט את עצמי, משהו שכתבתי כאן לפני שש שנים לפרשת "אמור" שנת תשס"ח. ולפני כן רק אציין שמר אולמרט היה אז ראש ממשלה והחשדות נגדו התחילו לצוף. התייחסתי גם אליו, אבל קודם כתבתי: "האחריות האישית המוטלת על כל יהודי בפרשת השבוע שלנו ובתורה בכלל, היא לאיכות הקשר שבינו ובין אלוקיו. מי שקשר זה חשוב לו - ישקיע בטיפוחו ככל יכולתו, ולזה מצפה ומדריכה אותנו התורה. לא הפחד מעונש מניע אותנו, וקיומו או העדרו של איום בעונש, אינו נכלל בשיקולים של היהודי העמל על טיפוח הקשר הזה. לעומת זאת, מה יניע אדם להכפיף עצמו למערכת חוקים אנושית, מלבד הפחד מפני עונש? הרי במימד האנושי - אם לא נתפסת בביצוע עבירה, כאילו לא עברת אותה. הצליח לך. מה שאין כן במימד האלוקי של חוקי התורה - שיקול זה אינו אמור להתקיים כלל, כאמור". עד כאן ציטוט א'. נו, הפעם לא עבדה השיטה של הטלת האחריות על הסובבים אותו.

להתחיל את הטיהור

החקירות שהחלו לפני יותר משש שנים הניבו את הפירות שהניבו, אבל הטענה שהעליתי אז הייתה שהמיקוד רחוק מאוד מלהיות מדויק; חיפשו שוחד (ומצאו) אבל השוחד אינו הביטוי העיקרי לשחיתות ובטח לא הביטוי היחיד. שחיתות מתחילה בהשחתת המידות ומתגלה לראשונה בדיבור. היא קיימת עוד קודם במחשבה (שקודמת לדיבור) ואולי עוד קודם לכן, היא קיימת בהרגשה בלב. התורה מלמדת אותנו כי הצרעת אינה מדבקת, לכן נמנעים מלראות נגעים בימי החג כדי לא להסתכן בהשבתת השמחה של המצורע ובני משפחתו. אבל הצרעת מטמאה והמצורע מטמא את מי שנוגע בו, לכן הוא מורחק ממקום מושב בני אדם. ומהו השורש הנפשי של הצרעת - דיבור רע. זה מספיק כדי להרחיק את הנגוע בכך מחברת בני אדם [פרק י"ג]: [מו] כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ, יִטְמָא (...) בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ.

שחיתות גדולה, שחיתות קטנה

בחברה שכפופה למערכת ערכים ושיפוט אנושיים, יש אנשים שבטוחים שתמיד יצליחו; יצליחו לחמוק מאחריות לכישלונות, יצליחו להפיל על זולתם את האחריות למה שהם עצמם עשו. ובמערכת הזאת, לפחות לפעמים, הם צודקים. כי המערכת הזאת אינה מחפשת צדק או אמת, די לה בנראוּת שלהם, שכאילו יש באמת חתירה לצדק. לכן היא נמנעת מלטפל בתופעות שליליות כל עוד אינן בוטות עד כדי פגיעה ב"שלטון החוק" כל עוד יש מראית עין של צדק ואמת. ופרשת השבוע התקשורתית, עם כל מה שקדם לה, ממחישה זאת היטב. כי גילויים של שחיתות היו גם קודם, הרבה קודם. ולפחות במה שנוגע לראש הממשלה לשעבר גם כתבנו על כך במסגרת זו בעבר, אבל לא הייתה הוכחה (וגם לא חשד) לשוחד, לכן אף אחד במערכת לא עשה מזה עניין. עד שהתאבון שלו התגבר והוא הפיל את עצמו.

חסרה הטלת אחריות אישית

והנה עוד ציטוט ממאמרנו הנ"ל: "הבעיה מתחילה הרבה קודם - במימד האחריות האישית, שאינה מוטלת על הנבחרים כל עוד במעשיהם ובמחדליהם הם פוגעים רק באזרח הקטן. אחריות כזאת נדרשת מהם רק ביחס למה שמכונה שלטון החוק. אבל כל עוד לא נתפסו במעידה קשה, קבלת שוחד למשל, הפוגעת בשלטון החוק - הם רשאים להמשיך במעלליהם. אני מקווה שאיני חשוד כאוהד של מר אולמרט, אבל אין בי אפילו טיפת שמחה לאידו. לפני כמה שנים קראתי ידיעה חדשותית שממנה הסקתי מה שהסקתי לגבי מר אולמרט, ובעיקר הבנתי את המושג 'חיבור הון ושלטון'. אינני זוכר אם הוא היה אז שר התמ"ת או כבר החליף את מר נתניהו במשרד האוצר, אבל היה טקס הנחת אבן פינה לאיזה מפעל בצפון הארץ בהשתתפות מר אולמרט כנציג הממשלה כמובן.

להתמקד ברווחת האזרח הקטן

"כמקובל ביוזמות כאלו, היזם קיבל מהמדינה הלוואות נוחות ומענקים, והתחייב להעסיק כך וכך עובדים במשך כך וכך שנים. במקביל התקיימה במקום הפגנה של אנשים שהגיעו מהדרום ומחו על שהיזם אשר קיבל מהמדינה תנאים דומים להקמת מפעל בדרום - סגר את המפעל שהקים שם מיד בתום תקופת ההתחייבות, וזרק אותם לרחוב... כעת הוא עומד לקבל מהמדינה, ממר אולמרט, תנאים דומים למה שקיבל בעבר וכו'. נו, חשבתי לעצמי, כשמדברים על שחיתות - הנה דוגמה מופתית. אלא שזה לא משהו שניתן בגללו להעמיד מישהו לדין. הרי לא הייתה פה פגיעה בשלטון החוק, רק באנשים פשוטים". עד כאן ציטוט ב'. ככה זה במערכת שיפוט אנושית. במערכת שלנו על כל פנים. אבל פרשת השבוע מלמדת אותנו אחרת, היא מלמדת אותנו לא להתקרב לאזור הסכנה; להיזהר מדיבור רע, ממחשבה רעה ואפילו מרגש שלילי ביחס לזולתנו.

לחיות בקצה, בשוליים

כי, כפי שכתבנו כאן בשבוע שעבר, שורש הרע נובע מהעמדת ה'אני' במרכז. כאשר הכל אינטרסים, והאינטרס שלי הוא כמובן הכי חשוב לי, אין מה שימנע ממני להרוויח משהו, גם אם זה על חשבון הזולת ח"ו. זה מה שמאפיין את המצורע, שהעמיד עצמו במרכז. לכן תקנתו היא שישפיל את עצמו, שלא יחכה עד שבית המשפט ישפיל אותו. טהרת המצורע כוללת שימוש בעץ ארז (שרומז לגאווה שהייתה בו) וכן תולעת ואזוב (שרומזים לשפלות שעליו לאמץ לעצמו). וביחד איתם גם ציפורים שצפצופן יזכיר לו את פטפטנותו שנבעה מהגדלת ערך עצמו אל מול הנמכת ערך זולתו בדברו על אודותיו. זו הדרך לטהרה אישית וזה המודל שאמור לעמוד לנגד עיני המערכת בבואה לטהר את עצמה. ואני לא משלה את עצמי, אני יודע שאין לה כוונות כאלו, אבל כאמור לעיל, רוח הטהרה כבר נושבת, ביוזמה מלמעלה, והיא תלך ותתגבר עד לטיהור מלא ומוחלט של היקום כולו. פשוט כי הגיע הזמן.