בכיתה

מירי הגיעה באיחור לכיתה. כמעט שלושים דקות עברו מאז החל השיעור הראשון. בחיוך מבויש, בהילוך מתנצל, ובשפת גוף האומרת מבוכה, התיישבה במקומה. חשתי ברצונה העז להיות רואה ואינה נראית ועל כן חייכתי אליה בעיניי ומיהרתי להסיר את חששה כי תישאל או תינזף על האיחור. מצוקתה הייתה ברורה וידעתי כי לבטח יש סיבה טובה לאיחורה, הרי היא לרוב אחראית מאוד ומשתדלת לרצות את כולם, במיוחד את בעלי הסמכות.

במהירות היא הוציאה את הקלמר המרופט שלה מהתיק והניחה את הקלסר הירוק של מכבי חיפה על השולחן. אחר כך היא שלפה את שני ספרי האנגלית, פתחה בעמוד הנכון ושקעה בכתוב תוך שהיא מתעלמת מהסביבה.

מפאת דלקת סינוסים חריפה ממנה סבלתי באותו השבוע, יכולתי להתקרב אליה בלי חשש מלהריח אותה. בעצם, זו הייתה הזדמנות פז עבורי להתקרב אל מירי למשך יותר ממספר שניות בלי לברוח בשל הריחות האיומים שנדפו ממנה.

מירי לא מתקלחת. צווארה שחור מלכלוך, שיערה הארוך שמן, בגדיה מלוכלכים, בלויים, דהויים, דמויי פיז'מות, מצחינים.

במהלך שנות עבודתי בחינוך המיוחד התרגלתי זה מכבר לריחות קשים בעבודה, במיוחד בכיתות בהם נערים מתבגרים חוזרים מההפסקה לאחר משחק כדורגל בשיא החום. אולם, אני חייבת לציין כי ריח הזיעה של נערים בקיץ הוא עדין לעומת ריחה של מירי וריחן של עוד מספר נערות בבית הספר.

עם הזמן, פיתחתי טכניקות הישרדות בתנאי ריח קשים, כמו לבישת חולצות גולף טבולות בבושם שלתוכן אני יכולה לשקע את אפי כדי להימלט מריחות כיתה, או שמירה על שיער ארוך דיו כדי לכסות בו את האף ולהסניף מהשמפו של הבוקר מדי פעם.

אך מול הריח שנודף ממירי - שום דבר לא עוזר. מלאו לה חמש-עשרה שנים לפני כחודש ימים. יש לה פנים יפות מאוד, חיוורות אמנם, אך יפות.

את כל היופי הזה שלה אף אחד לא רואה מפאת הריח, ואולי גם מפאת אופיה; לא הנערים בבית הספר, גם לא הנערות...

היא לא מתחברת עם אף אחד מלבד עם ינון שהוא נער הלוקה במיומנויות תקשורת (בעל קווים אוטיסטים). כלפיו היא פיתחה יחס אימהי והיא נענית לבקשותיו לשחק עמו בקלפי יוגי-הו.

בהפסקות היא בדרך כלל לבד, יושבת ומחייכת לעצמה, ופעמיים בשבוע היא מקבלת את המפתח לפינת החי ואז היא מאושרת לטפל בחיות, להאכיל, לנקות את הכלובים.

לא הועילו שיחות עם ההורים, לא הועילו שיחות עם מירי... היא מכחישה את "ההאשמות" בדבר בעיית ההיגיינה שלה וזוכה לשיתוף פעולה מלא מצד ההורים שטוענים כי מדי בוקר לפני שהיא יוצאת מהבית היא מתקלחת. ברור לכול שלא כך הדבר.

אף אחד מצוות המורים לא אומר את זה במפורש, אבל הועלה זה מכבר החשש שמירי עברה התעללות מינית. על ידי מי? מתי? למשך כמה זמן? האם עדיין מתמשכת? לא ידוע. בתיק האישי לא מצויין דבר במפורש ורק בעיות ההיגיינה הקשות יכולות לרמז משהו בכיוון.

הוריתי לילדים להעתיק מספר משפטים מהלוח וניצלתי את הזמן כדי לגשת אליה. ראיתי את החשש בעיניה, את השפתיים שקפצו, את ההמנעות מקשר העין.

חייכתי אליה ומשכתי את אחד הכיסאות הסמוכים כדי לשבת לידה.
"שכחת שאני לא נושכת?" התבדחתי איתה והיא חייכה אליי כמתנצלת על שתפסתיה בקלקלתה.

"מה שלומך מירי?" "בסדר" חייכה והלחץ הפנימי שלה ניכר בפניה. היא החלה למצמץ בעיניה ומשכה את גופה הרחק ממני, לאחור. "קרה משהו...? אחרת את ההסעה הבוקר...?"

"לא איחרתי", היא מיהרה לענות ברוגז. "הנהג הדפוק הזה הקדים בחמש דקות וברח לי. הוא לא חיכה לי בתחנה. יצאתי בזמן כמו תמיד, אני אף פעם לא מאחרת", אמרה והשפילה את מבטה כאילו הייתה ילדה קטנה.

"אז איך הגעת בכל זאת?" שאלתי בנימת "כל הכבוד לך שבכל זאת באת" ושמחתי על שאפשרתי לה לפרוק את "המשא".

מירי חייכה אליי. "חזרתי הביתה ואמרתי להורים שלי שההסעה ברחה לי ושאני לא רוצה לבוא לבית הספר... אז אימא שלי אמרה לי שבסדר ושאני אשאר בבית אבל אבא שלי כעס והרביץ לאמא שלי ולא רציתי שהוא ירביץ גם לי, אז יצאתי מהבית ובאתי באוטובוס..."

הילדים האחרים הקשיבו לשיחה ולא נראו מזועזעים. למעשה, הם נשארו שלווים והמשיכו בשגרת עבודתם, כאילו בתיאור שגרתי מדובר. "מה את עושה כזה סיפור מלנסוע באוטובוס", העיר לה ליאור בלגלוג.

"תסתום אתה, אף אחד לא דיבר אליך", מירי השיבה לו בתוקפנות אך לא הסכלה אליו כשדיברה.

"אל תתערב ליאור", חיזקתי אותה וקרצתי לו בלי שתראה כדי שישתף עמי פעולה.

ליאור הבין את המסר וקיבלו (תודה לאל!). בהתחלה חשבתי כי זה בזכות האימון שליאור נותן בי, ואחר כך חשבתי שזה בגלל שמירי לא מהווה איום ממשי על מעמדו בכיתה. לבסוף נזכרתי שבתום השיעור אני צריכה לכתוב מספר מילים על התנהגותו בשיעור ב"מחברת הקשר" שלו, מחברת שעוברת בין כל המורים המלמדים אותו ומגיעה בסופו של כל שבוע אל מנהלת בית הספר לעיון. זו לבטח הייתה הסיבה לשיתוף הפעולה מצידו, שכן הוא מעוניין שאביו, החי בנפרד ממנו אך מהווה דמות משמעותית עבורו, יוזמן לבית הספר ויקשיב למילות שבח על השיפור העצום שחל בהתנהגותו ובלימודיו.

מערכת הקריזה של בית הספר בישרה לנו שמתחיל תרגיל ירידה למקלטים, ואני מיהרתי לארגן את הכיתה בהתאם להוראות ולנהלים.
כיתה אמרתי? מדובר בארבעה תלמידים בלבד:

שמונה תלמידים לומדים בכיתה אך שניים חלו בשפעת ונשארו בביתם. תלמיד אחר הושעה בשל עישון בשטח בית הספר, ותלמידה נוספת נסעה עם נבחרת השחייה לתחרות. מארבעת התלמידים שנרשמו כנוכחים באותו היום עדי עדיין יושב בשירותים (כבר עשרים וחמש דקות) ולמרות ששלחתי פעמיים את ליאור לבדוק מה קורה איתו הוא עדיין שם. ליאור יושב ועובד עם יפית, הסייעת של הכיתה, מירי זה עתה הגיעה וגיל שלא מוציא מילה מהפה יושב ובוהה, מחכה שאגש אליו, פסיבי ושקט כהרגלו.

"מה נעשה עתה עם עדי?" שאלתי את יפית, "הוא עדיין בשירותים".
"אתה בטוח שהוא לא נרדם שם?" היא שאלה את ליאור. "מה פתאום ישן?! דיברתי איתו, זה החמין של שבת", השיב יואל מבודח למדי.
"ואולי חסר לו נייר טואלט?" הציעה יפית שכמו תמיד חשבה על דברים שאני לא חשבתי עליהם.

הכיתות האחרות כבר מילאו את המסדרון ואנחנו היינו צריכים להתארגן במהירות כדי לא לאחר.

לפתע הופיע עדי בפתח הכיתה, כולו חיוכים.

"יופי שבאת... כבר התחלנו לדאוג", אמרה לו יפית, "מה קרה? שוב נרדמת?" "לא, לא נרדמתי", עדי צחק ביודעו כי יש בסיס אמת לשאלה הזו.

"יאללה ילדים... למטה למקלטים", זירזתי את הארבעה וזכרתי לקחת את יומן הכיתה איתי.


_____________________________________________________
דו"ח דברת עדיין לא התייחס בצורה ברורה ומפורשת ל"חינוך המיוחד"... ובכל זאת אני שואלת: איזה מענה יינתן לתלמידים אלה בימי שישי? מי ישים עליהם יד מלטפת? מי ישאל אותם לשלומם? מי יפתח את עיניהם לעולם של תוכן ולימוד? מי יהווה דוגמה אישית בעבורם? מי יקפיד שיהיו מוגנים ובטוחים לפחות בשעות הבוקר?



_______________________________________________________
טל רבינוביץ' כתבה את הרומן האוטוביוגראפי: "כלה ונחרצה", בהוצאת ספריית הפועלים - הקיבוץ המאוחד, וכן כתבה ספרי ילדים אחדים.

לכותבת אתר אישי: tal-tales.israel.net