משרד הביטחון הודיע בסוף השבוע שעבר, כי תרגיל העורף השנתי "נקודת מפנה 8" יידחה בשל מחסור בתקציב. קציני הביטחון של הרשויות המקומיות זועמים על החלטה זו, שפוגעת במוכנות העורף למלחמה. משרד הביטחון מסר, כי מדובר במצב נתון של אזילת המשאבים של מערכת הביטחון, דבר שיביא תוך זמן קצר להפסקה מוחלטת של האימונים בצה"ל. בנוסף נאמר, כי הם מקווים לבצע את התרגיל עד סוף השנה, אם הדבר יתאפשר במסגרת התקציב.

יום לאחר המלחמה שתפרוץ (חס וחלילה), את מי יאשימו אם העורף לא יהיה מוכן? אם יפנו אצבע מאשימה למשרד הביטחון, הם יגידו: "תפנו למשרד האוצר. הוא לא נתן את הכסף" (בדיוק כמו משרד הפנים אחרי אסון הכרמל). אבל כמה אפשר להמשיך להשתמש בתירוץ הזה? משרד הביטחון מקבל את התקציב הממשלתי הכי גדול, ואם יש לו בעיה תקציבית, זה קודם כל ניהול לא נכון. כמו כל משק בית, אפשר שתהיה הכנסה מעל הממוצע, אבל אם לא יודעים לנהל את זה כמו שצריך, נכנסים למינוס מהר מאוד.

צריך לעשות בדק בית רציני במשרד הביטחון ולבדוק את ההתנהלות הכספית בו. לא יכול להיות שמשרד שמקבל כל-כך הרבה כסף, נכנס ישר לבונקר ברגע שאומרים לו שצריך לקצץ. וכאשר הוא מתחיל לקצץ, הדבר נראה כמו התנהגות של ילד קטן ששובר את הכלים ומקצץ בדברים החשובים באמת.

השבוע הותר לפרסום, כי השב"כ בשיתוף השב"ס סיכלו ניסיון חטיפה של חייל לצורך מיקוח. לפי השב"כ, עבד אלרחמן עותמאן ועסאם זין א-דין, שכלואים בישראל עקב חלקם בפיגוע ירי משנת 2006, ניסו להקים מהכלא חוליה שתחטוף חייל. החמאס אישר את מימון הפעולה, שהיה אמור להגיע מגורם בסעודיה, ונועד לקניית אמל"ח וגיוס אנשים שהיו אמורים להשתחרר ולחטוף חייל.

הנקודה החשובה בסיפור היא מעורבות חמאס וסעודיה. חמאס נמצא כעת בממשלת אחדות עם הפתח, ולכן הכתובת לכל פעולה טרוריסטית שלו היא אבו-מאזן. איך בדיוק נשיא הרשות היה פועל אם בוקר אחד היה נודע לו שהחמאס חטף חייל? אם הוא היה משתף פעולה עם החמאס, הוא היה מגונה על-ידי העולם. אם היה פועל נגד החמאס, החמאס היה מפיל אותו.

עוד יותר יש לשים לב מעורבות סעודיה בנושא. סביר להניח, שהמממן הנדיב היה אדם פרטי ולא גורמי ממשל. בכל מקרה, יש די הרבה אנשים בסעודיה שלא ממש היו מסרבים לממן פעולת טרור נגד ישראל. ישראל משתפת פעולה עם סעודיה כדי למנוע מאירן נשק גרעיני. אבל, ישראל צריכה לזכור עם מי היא משתפת פעולה. יש לזכור, שהיחסים עם סעודיה מבוססים על נישואי נוחות, נישואים שיפורקו מהר כאשר כבר לא יהיה צורך בכך.

בכתבה שפורסמה השבוע בערוץ 2, מתואר המצב הבלתי-אפשרי בו מצויים חיילי צה"ל המוצבים בחברון. החיילים מתמודדים בצורה יום-יומית מול פעולות התגרות מצד הפלשתינים, ולעיתים נקודת השבירה של הסבלנות שלהם קרובה מאוד.

הימשכות של המצב הזה תביא לא למצב שבו חייל ידרוך את נשקו לעבר פלשתיני, כמו במקרה של דוד הנחלאווי, אלא למצב שבו חייל ידרוך את נשקו ויירה לעבר פלשתיני. ואז העולם יקפוץ. במקרה כזה, העולם ישר יגנה את ישראל, יסביר איך צה"ל הוא צבא כיבוש אכזר, ואיך אותו פלשתיני שנהרג לא יכול היה לפגוע בזבוב. יכול להיות שמקרה לא כל-כך בדיוני שכזה, יהיה מוצדק; יכול להיות שהוא גם לא יהיה מוצדק.

בכל מקרה, ישראל תצטרף להגן על עצמה בדרכים שונות. כמו תמיד, ההגנה הכי טובה תהיה האמת. ישראל תצטרך להסביר שלא מדובר בדבר שקרה ברגע, אלא שמדובר בתהליך ארוך שבסופו של דבר כל אדם היה נשבר בו. ישראל תצטרך לעמוד מאחורי הצבא, אבל לשפוט את החייל ולפעול בצדק ובהגינות.

חוץ מהמצרים שעוקבים אחרי הבחירות לנשיאות בארצם, גם הפלשתינים עוקבים אחריהן, בעיקר החמאס. במאמר שפורסם השבוע ב"אל-מוניטור" מתייחס הכותב לנסיונו של חמאס להדק מחדש את הקשרים עם מצרים. הכותב מזכיר, כי גנרל סיסי רוצה לחדש את הקשרים עם "האחים הפלשתינים" ולסיים את המתחים שהעיבו על היחסים בין הצדדים לאחר הפלתו של מורסי ביולי 2013. נראה שאחד הסימנים הראשונים להידוק היחסים בין חמאס למצרים, הוא הגעתו של מוסא אבו-מרזוק מקהיר למצרים, לצורך החתימה על הסכם הפיוס בין הפתח לחמאס.

הצהרה זו של סיסי והרצון מצד חמאס להדק את היחסים עם מצרים, יכול להשאיר את הפתח בחוץ. אם חמאס יוכל לסמוך על מצרים, הוא לא יצטרך להישאר בממשלת האחדות. בנוסף, הברחות הנשק יהיו הרבה יותר קלות וכנראה מנהרות חדשות יפתחו. אם סיסי ייבחר, ממשלת ישראל צריכה להראות לו כי מתן סיוע לארגון טרור, מהווה פגיעה בה. ולמרות חוסר ההדדיות בין ישראל למצרים, לסיסי הרבה יותר כדאי לשתף פעולה עם ישראל מאשר לפעול נגדה.

עוד על מצרים. הקמפיין החל רשמית, ובעוד שרבים שמעו על א-סיסי שמתמודד, נראה שהם שכחו את המתמודד השני, חמדין סבאחי. האחרון, יליד 1954, הוא איש אופוזיציה עוד מתקופתו של אנואר סאדאת. הוא היה שותף בפעולות מחאה רבות ונעצר לא מעט פעמים. סבאחי התמודד על הנשיאות 2012, והגיע למקום השלישי עם 21.5 אחוזי תמיכה.

בבחירות יש מצד אחד את א-סיסי, ראש צבא לשעבר עם נטייה ברורה לאוטוקרטיה. א-סיסי נראה כסמל הישועה למדינה, וטוען שלמצרים אין את המותרות להיות בתוהו ובוהו. הוא מדגיש את העובדה שהחירויות חייבות להיות מאוזנות עם ביטחון לאומי, ושהתקשורת צריכה להתמקד בליכוד הציבור מאחורי "יעד אסטרטגי" של שמירה על מצרים.

מהצד השני ישנו סבאחי, בעל קריירה פוליטית ארוכה שמתמקד בנושא המהפכני המושך הרבה צעירים ואת מי שדואג לחופש וזכויות במצרים. הוא מדגיש את כוונתו להילחם "מלחמת קודש נגד העוני". למרות מגבלות כמו קושי בגיוס חתימות, מימון דוחק וקמפיין חלש, סבאחי הוא עדיין פוליטיקאי ממולח שמציג את עצמו לציבור המצרי כחלופה אמינה לא-סיסי.

ביחס לישראל, א-סיסי אמר שהוא ישמור על הסכם השלום, אך ציין שיפעל גם לטובת הפלשתינים. סבאחי הוא סיפור אחר לגמרי. הוא נחשב אחד המתנגדים החריפים לישראל, הפגין נגד הסכם השלום וטען שאין לחתום על הסכם עימה בשעה שיש פלשתינים ללא בית. הוא תמך בלבנון במהלך מלחמת לבנון השנייה, הגיע בשנת 2008 לרצועת עזה כדי לנסות להסיר את הסגר הימי והביע תמיכה בחמאס.

אם סבאחי יבחר, זה לא אומר שהוא יבטל ישר את הסכם השלום עם ישראל. אבל אם אכן יבטל, צריך להבין את המשמעויות של הדבר. הסעיף הראשון של הסכם השלום הוא סיום מצב מלחמה בין הצדדים. החזרת המצב מלחמה תחייב העברת כוחות של צה"ל לעבר הגבול עם מצרים, אשר תוכל להכניס כוחות באופן חד-צדדי לסיני.

בסעיף השלישי, נאמר כי שני הצדדים ימנעו ביצוע מעשי איבה משטחו לעבר שטח השני. ביטול סעיף זה יאפשר ירי רקטי לעבר שטח ישראל, ללא הגבלה או מניעה מצד מצרים. הסעיף החמישי עוסק במעבר חופשי של אוניות ישראליות בתעלת סואץ ומפרץ אילת, ביטול ההסכם יכול להביא לסגירת התעלה ומפרץ אילת ותקיפה של אוניות ישראליות.