|
|
מנוף לחינוך לשלום [צילום: AP]
|
|
|
|
|
בתקופה האחרונה תיבת הדואר האלקטרוני שלי פגשה מכתב זועם עם מידה כזאת או אחרת של השתלחות על דברים שכתבתי. פגשתי בוטות כְּלָפַּי בשם מה שנקרא "אהבת ישראל".
תיבת הדואר האלקטרוני שלי פגשה "אהבת ישראל" חסרת סבלנות וסובלנות לאני מאמין שלי, אני מאמין של אדם שנולד בארץ הזו, אוהב אותה וחש כבוד רב ואהבה רבה לתאומים שנולדו בארץ הזו. פגשתי בוטות לאהבה הרבה שלי לאחים, בני אברהם. אהבה שמנחה אותי כאדם.
תיבת הדואר האלקטרוני שלי פוגשת מדי פעם ביטויי בוטות וגילויי איבה לאהבה שלי לספר התנ"ך ולדרכי הביקורתית כלפי הדרך בה הוא נלמד.
צר לי, שאני מתקרב לעבר סיומו של העשור השמיני לחיי ונתקל אישית בביטויי בוטות. לעברה של אותה בוטות אני מבטיח נאמנה "שֶׁכָּל עוֹד הָרֶגַע עָלַי זוֹרֵחַ, יְהִי דְּבַר אֱלוֹהִים אֵלַי לֵאמוֹר: קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו - יִצְחַק וְקַח לְךָ עֵץ אַחֵר וּכְתוֹב עָלָיו יִשְׁמָעֵאל, וְקָרֵב אוֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד וַעֲשִׁיתֶם לְעֵץ אֶחָד בְּיָדִי" (מתוך השיר "והיו אחד בידי" על-פי חזון העצים, יחזקאל ל"ז 19).
בן לעמי הארץ
כל עוד הרגע עלי זורח אהיה נאמן לדרכי המבקשת לכתת איבה בין עמים לאהבה. כל עוד הרגע עלי זורח אשאר נאמן לדרכי לראות בספר הספרים גשר בין עמים, ובמיוחד בין העמים החיים על אותה פיסת קרקע הנקראת ארץ ישראל.
אנחנו מרבים לדבר על שלום. מקיימים שיחות שלום. שיחות השלום נתקלו במחסומים ואף בגילויי משבר כמו באלו הימים. נציגיו של ראש ממשלת ישראל נשאו ונתנו עם נציגי העם הפלשתיני. למרבה הצער, השיחות לא הבשילו לקראת פתרון מיוחל.
במיוחד בימים, שהתקווה לשלום מובסת סביב שולחן הדיונים, מן הראוי שנבחן, האם בשיעורי התנ"ך במערכת החינוך בישראל אנחנו נותנים את מלוא תשומת הלב לחינוך לשלום.
כשמדברים על שלום חובה לחתור לדפוסי חינוך, שלא יצא משיעורי תנ"ך תלמיד שישפוט אוטומטית לכף חובה אדם, אם הוא בן לעמי הארץ הקדומים, בן לעמי הנכר שחיו בארץ, אליה באו בני ישראל הן בימי האבות והן בדורו של יהושע.
קולת אחרים
לצערי, התנ"ך ערש התרבות, ספר מכונן בהיסטריה של העם היהודי, אינו מוצג בין כתלי בתי הספר שלנו כמנוף להשתתת דפוסים של שלום בין עמים החיים בארץ הזו.
ספר התנ"ך אינו מוצג לתלמיד בבית הספר הממלכתי בצורה המכבדת קריאה בספר. נעלמה בשיעורי המקרא הקריאה של שקלא ותריא במפגש עם הטקסט המקראי. נעלמה הקריאה המקשיבה גם לקולות אחרים.
במערכת החינוך הממלכתית נעלמה קריאה מבוססת על חידוד מגמות שונות ועל בחינת סתירות תוך דיון נוקב. את מקום הדיון הפתוח תפס דיקטאט מְכֻוָּן מראש וקבלת המוסכם כמובן מאליו. הדבר בולט במיוחד בעת לימוד ספר יהושע.
לאור העובדה, שספר יהושע נלמד בעיקר בבית הספר היסודי וכמעט שאין לו מקום בתקופת בית הספר התיכון, אני רואה בדאגה רבה עיצוב דיקטאט נוקשה, המעצב דמות של תלמיד חד ממדי נעול בפני התייחסויות לגישות אחרות, ולפחות לגלות נכונות להקשיב להן.
הארץ המובטחת
מעוצבת דמות של תלמיד, שקרא טקסט המלווה בשיעורים ובחוברות עבודה של משרד החינוך, המתמקדות בהיבטים צבאיים מפורטים, ואף יורדים לפרטי פרטים של המערכה הצבאית . אך לא נמצא מקום לדיון באכזריותה של התופעה, הנקראת מלחמה ובמעשי האכזריות מצד צבא כובש. לא נמצא מקום לבחון מהי דמותו של מי שכבש עם אחר.
מכאיב השימוש שנעשה בחומרי לימוד המתלווים לספר יהושע במיוחד בביטוי "הארץ המובטחת", כביטוי שמוצא מהמרחב, ששמור לו בתחום הטקסט ומדגישים את החלק היישומי כאן ועכשיו במציאות בה אנו חיים.
כאשר רעיון "הארץ המובטחת" נלמד מתוך השלכה לפתרון הקונפליקט בין ישראל ופלשתין, אצה הדרך ליצירת דמוניזציה בשיעורי מקרא לכל אדם, שבא לאוויר העולם כבן לעם אחר החי בארץ הזו.
דמוניזציה של האחר מתירה באופן טבעי ביותר להתייחס לכל דמות, שאינה מבני ישראל המוזכרת בספר יהושע, כמי שאין חמלה כלפיה. מכאן הלהיטות לחשוף את התלמיד הישראלי לעובדה שזה דבר מובן מאליו לנקוט בפגיעה המבזה במלכי כנען המובסים כמו שעשה יהושע בן נון.
באשר הוא אדם
כדבר טבעי ומובן מתקבלת דריכה על צוואריהם של מלכים מובסים. אין הטלת ספק בתיאור דרכי הריגה חסרי חמלה או תליית גוויות על עץ, וכלה בהשלכת גוויות אל מערה חתומה על פיה. כל הריגה מתקבלת כנורמה מובנת. אין מקום לליבון של מערכות ערכים אלטרנטיביות, אותן יש להציג בפני התלמיד בבית הספר הישראלי.
התלמיד פוגש את ההשמדה הטוטאלית של כל אשם באשר הוא אדם בפסוק "אֶת כָּל הָאָדָם הִכּוּ לְפִי חֶרֶב עַד הַשְׁמִידָם" (יהושע י"א 14) .
התלמיד פוגש את ההחרמה בפסוק "וַיַּחְרִימוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּעִיר, מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, וְעַד שׁוֹר וְשֶׁה וְחָמוֹר לְפִי חֶרֶב" (יהושע ו 21).
התלמיד פוגש את הכרתה בפסוק "וַיַּכְרֵת אֶת הָעֲנָקִים מִן הָהָר מִן חֶבְרוֹן...וּמִכָּל הַר יִשְׁרָאֵל..." (יהושע י"א 21)
התלמיד פוגש את התלייה "עַל הָעֵץ עַד-עֵת הָעֶרֶב וּכְבוֹא הַשֶּׁמֶש צִוָּה יְהוֹשֻעַ וַיּוֹרִידוֹ נִבְלָתוֹ..."(יהושע ח' 29)
התלמיד פוגש את הנצחת היעוד לדורי דורות של עם אחר החי בתוכנו להיות חוטבי עצים ושואבי מים במדרגות התחתונות של משרתי המקדש "חוֹטְבִי עֵצִים וְשׁוֹאֲבֵי מַיִם ...עַד הַיּוֹם הַזֶּה " (יהושע ט' 27).
כבוד לכל בן עם
לא ראיתי חוברת הדרכה אחת של משרד החינוך מאוקינוס החוברות, שנקרו בדרכי בעשרות שנות הוראה, שתעורר דיון, חילופי דעות בכתה, מה עלול לקרות לחברה שלנו, המקבלת כדבר נתון את עובדת קיומם של חוטבי עצים ושואבי מים, וזה היעוד לדורות, שנקבע להם לחיים בשולי השולים של החברה הישראלית.
לצערי, אנחנו נוטים לאידאליזציה של נתינת הארץ בספר יהושע "כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרוֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ, לָכֶם נְתָתִיו" (יהושע א' 3).
אנחנו בורחים מדיון בכל מה שהייתה כרוכה אותה נתינה. אנחנו מתעלמים שהנתינה הייתה כרוכה באלימות, בסבל אנושי ואובדן חיי אדם במלחמה שהייתה מלווה במעשים כמו - "וְאֶת מַקֵּדָה לָכַד יְהוֹשֻעַ בַּיּוֹם הַהוּא, וַיַּכֶּה לְפִי חֶרֶב, וְאֶת מַלְכָּם החרם וְאֶת כָּל הַנֶּפֶש אֲשֶׁר בָּה לֹא הִשְׁאִיר שָׁרִיד ". (יהושע א'28).
מצערת המגמה, ששיעורי מקרא בורחים מהדיון מכל מה שהייתה כרוכה אותה נתינה אלוקית, אבל נותנים במה בלעדית, להכלת היחס לילידי הארץ בתקופת המקרא כיחס המתחייב לעם החי באלו הימים איתנו.
אני נושא תפילה, ששעורי התנ"ך יהוו מנוף לחינוך לשלום, למתן כבוד לכל בן עם אחר, החי בארץ הזו, ולא לנכס את "כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרוֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ, לָכֶם נְתָתִיו"/
