האם עיתונאים הם מעל לחוק?

בוקר ליום חדש – כותרת כאן באתר על זימונם לחקירה במשטרה של עיתונאים בפרשת הרפז, וכמובן היללות נשמעות עד הגג, מה פתאום שיחקרו עיתונאים על נתונים שקיבלו בשיחות עם מקורות, הרי הורגלנו שעיתונאים הם מעל לחוק, לא כן?

בין המייללים כאלה עם מעורבות עמוקה בפרשה

ומילא היו אלה עיתונאים שלא היה להם קשר לפרשת הרפז, אך אנו מוצאים בין המייללים את רוני דניאל, את אמנון אברמוביץ' (אשר יחד עם יאיר לפיד פרסמו את המסמך המזויף) את בן כספית ועוד אחרים אשר שיחקו משחק ישיר בפרסומים בנוגע לפרשה, וממתי זכאים אנשים שהנמצאים בלב פרשיה מאוד מאוד מסוכנת ליציבתה של המדינה וליציבות כוחות הביטחון שלה להלין על כי חוקרים אותם על חלקם הפסיבי או אולי אף האקטיבי בפרשה, תוך שהם מתכסים באצטלת חופש העיתונות?

מחנאות בעיתונות זו הפרה יסודית של החובה העיתונאית

על מעורבות שלילית מהיסוד של עיתונאים בפרשה למדנו כבר לפני זמן רב מדוח מבקר המדינה, אשר טען בטון ביקורתי, כי במקרה הרפז הייתה מחנאות בעיתונות.

ומהי מחנאות? מחנאות היא הפרת חובת האיזון וההגינות, והטיית הכתוב בעיתון לצד זה או לצד אחר משום אינטרסים שאינם ממן העניין, ואם העיתונאים חוטאים לתפקידם, באופן בולט עד לרמה שמבקר המדינה (שאין לו כל סמכות בנוגע לעיתונות) מדגיש זאת בדוחו משמע שיש לחקור אותם באבו אבו אבוע, כי עיתונאים אשר מחנאותם אומנותם, הם עיתונאים שאינם דבקים באמת, שאמות המוסר שלהם לקויים מהיסוד בלב עשייתם המקצועית, וכאשר יש כזו רעידת אדמה, הכיצד ניתן שלא לחקור אותם, שמא ידעו על מעשים פליליים שמא יודעים הם פרטים לצורך הרשעת אשמים, או שמא אף נתנו ידם למעשים פליליים ואולי אולי גם הובילו הדיחו והוליכו אחרים למעשים פליליים.

ועיתונאים אינם מעל לחוק, כפי שהם מורחים בזפת ובנוצות את החשודים השונים, הם חשופים לאותה פגיעה כאשר בהם חלילה חשודים.

יש מכלול שלם של נתונים לצורך חקירת עיתונאים

ובואו נתחיל מאלה שפרסמו את המכתב המזויף – לפיד, דניאל ואברמוביץ' – הם הרי השתמשו במסמך מזויף, ושימוש במסמך מזויף הוא עבירה פלילית בכפוף למודעות או לעצימה ממשית ואקיטבית של עיניים מהיות המסמך מזויף.

אז האם ידעו שהמסמך מזויף? חובה לחקור, כולל לחקור אותם, האם היה להם בסיס איתן לחשוד שהמסמך מזויף: האם השקיעו את הזמן שהיה להם בין רגע היוודע להם קיומו אם בקבלת תוכנו (ע"פ דוח המבקר תוכנו הוצג כשבוע לפני הפרסום לאבי גוט המקור של אברמוביץ' באמצעות אל"ם סיבוני ותמיר פרדו שהביאו לעיונו עותק שהיה אז בידיו של האלוף גדי אייזנקוט – העותק לא הושאר אז בידי אבי גוט) או אם בקבלת עותק ממנו (על-פי דוח המבקר היה זמין לרשותם כ-24 שעות לפני הפרסום מלשכת הרמטכ"ל באמצעות ארז וינר ואל"ם סיבוני לאבי גוט).

האם לא די בכך לחשוד חשד עמוק ויסודי שהעיתונאים האלה פעלו באורח בלתי סביר, באורח קיצוני, בכך שלא בדקו עם הנוגעים בדבר כלום מכלום במהלך השבוע בו ככל הנראה ידעו או מי מהם ידע על תוכנו של המסמך? יתרה מזאת, האם לא ניתן לחשוד חשד אמיתי למודעות ועצימת עינים מפניה, עקב העובדה שגם ב-24 השעות בהן היה להם המסמך זמין, הם לא באו לקחת אותו על-מנת לברר בפועל את אמיתותו לפני השידור, ורק כמה שעות לפני השידור, כאשר פרומואים החלו לרוץ כבר ערב קודם, הם התפנו לקחת אותו וכמובן לא נותר להם כבר זמן לבירור אמיתי והפרסום הכושל והמכשיל הזה יצא לדרך?

לעיתונאים יש העדפות לא תקינות בבחירת רמטכ"ל

ובכלל מה לנו כי נקשיב לכתבים אשר מעורבים בערבובים שונים בתהליך בחירת הרמטכ"ל? והרי ברור שלכל רשימת העיתונאים המייללת או לפחות לרובה, יש אינטרס מובהק מי יהיה הרמטכ"ל הבא, והאינטרס הוא מי מבין המועמדים הוא חבר טוב יותר, מיהו סחבק טוב יותר – מי לשונו כמים ומי בא מעולם הדממה;

ודי להשוות את שני המועמדים הריאליים אז להתמנות לרמטכ"ל האלוף אייזנקוט אשר התנהגות צה"ל והעיתונות בתחומי אחריותו בלבנון 2 הייתה קרובה מאוד לקטסטרופה, ומנגד רב אלוף גלנט, עופרת יצוקה, חלקית על חורבות ההתנהגות העיתונאית המופקרת בחלקה בלבנון 2, עם פה חתום, עם סלקציה מוקפדת בשדה הקרב על מה מפרסמים, מי מפרסם ומתי, עם שליטה של הפיקוד על העיתונות ולא שליטה של העיתונות על הפיקוד.

לסיכום, חובה לעקור עשבים שוטים בעיתונות, ככל שקיימים

והיללות האלה, באות כולן מכיוון לא אתי לחלוטין, מנוגד עניינים לחלוטין; על העיתונות לעודד עקירת עשבים שוטים מקרבה, די בגרגר אחד רקוב על-מנת להבאיש את כל העיסה, לא בטוח שיש כלל גרגר רקוב, ומאידך לא בטוח גם שאם הוא קיים הוא יחיד.