א. סיקול ממוקד הסרת מועמדותו של בנימין בן-אליעזר לנשיאות הייתה צעד מתבקש – סיקול הכרחי של החיים הציבוריים הדי-מזוהמים אצלנו; אך רק ראשית הדרך (גם בקרב המועמדים האחרים לתפקיד המיותר לחלוטין של נשיא המדינה).
מקווה, שזה לא רק סיכול ממוקד של האיש, אלא יתחיל גל של ניקוי המערכת הציבורית הישראלית, שהשחיתות מובנית כמעט באבני-הפינה שלה. לכאורה, יש כל הכלים לעשות זאת, אך אין אנשים לבצע את המוטל עליהם, ואין רצון לטהר את המדינה.
ב. מפוקפק עורכים זריזים קראו לסרג'נט ברגדאהל – השבוי האמריקני, ששוחרר במחיר נורא משבי חקאני בפקיסטן – "
גלעד שליט האמריקני". ואכן, יש דמיון בין שני חדלי-האישים, שמדינותיהם שילמו מחיר כבד ובלתי-ראוי עבורם שחרורם.
ברגדאהל, ששהה חמש שנים בשבי, מטופל עתה בבית-חולים צבאי אמריקני בגרמניה לאחר שקיבל תשלומים רטרואקטיוויים של שכר בשווי כשלוש מאות אלף דולר.
נסיבות לכידתו יידונו במועד מאוחר יותר, הבטיח צ'אק היגל, שר ההגנה, בתגובה לוויכוח, שהתגלע בארצות-הברית בעקבות החלפת השבוי האמריקני בחמישה רבי-מחבלים, שנכלאו במחנה-המעצר במפרץ גואנטנאמו, ללא הודעה מוקדמת לקונגרס, כנדרש בחוק.
בינתיים צצים רעיונות לחילופי שבויים נוספים – למשל, עם קובה, המחזיקה במומחה מחשבים יהודי-אמריקני, שנשפט לחמש-עשרה שנות מאסר על ריגול. סנאטור ג'ון מקיין הרפובליקני – פדוי-שבי ממלחמת ויטנאם – ביקר בעדינות את העסקה, בניגוד לחבריו, שתקפו קשות את ממשל אובמה, שאנשיו הצהירו, כי ברגדאהל שוחרר כיוון שהייתה סכנה לחייו. וכי מה יגיד הממשל, שהפר (כמו אצלנו) את הכלל הבסיסי בלוחמה בטרור?!
העסקה לשחרור ברגדאהל הנה חריג במדיניות האמריקנית, שאינה מוכנה לחילופי שבויים, אלא במקרים חריגים במיוחד (בעיקר, במלחמה הקרה).
נחשפות עוד עדויות והדלפות, שברגדאהל ערק מיחידתו באפגניסטן. עריקה בשדה הקרב הנה אירוע די נדיר בתולדות צבא האמריקני. אני מניח, שלהיגל, שהיה חייל קרבי בוויטנאם, הדבר צובט, כיוון שלא כל התפוחים בממשל אובמה מקולקלים, ומחפשים במרץ את רעתם של ארצות-הברית ושל העולם החופשי. עיר הולדתו של ברגדאהל ביטלה ברגע האחרון ובפתאומיות את החגיגות לכבוד שחרורו; ובצבא ארצות-הברית יש מי שבודקים כבר ביסודיות את סעיפי החוק הצבאי, כדי להעמידו לדין – בעיקר, לאור העובדה, כי, לפחות, שישה חיילים אמריקניים נהרגו במהלך החיפושים אחריו. כן מסתובבת שמועה, כי ברגדאהל התאסלם בכלאו, והתיידד עם שוביו.
ולשם השוואה, אצלנו העמידו ברוע-לב (שאפשר להסבירו על-רקע התקופה) את אנשי החוליה של אורי אילן, שנפלו בידי הסורים. וגם אחרי מלחמת יום הכיפורים הועמד לדין שני חיילים, פדויי-שבי מאחד המעוזים, שסירבו להילחם עד נפילתם בשבי.
ג. שריפה
גנבתי
מגונן גינת: "בתוך שבועיים הוצתו חמישה בתי-כנסת בישראל. מישהו שמע גינוי? הנשיא? איזה ח"כ? הרבנים הראשיים? איזשהו סופר או מגלגל עיניים מקצועי?"
והוא צודק – בסך-הכל מה אירע?! פגעו ביהודים, אז מה. גם לא מדווחים על טרור נגד יהודים, שהפך לראוי במדינה, שמעלה בייעודה, והנהיגה אפרטהייד נגד יהודים.
ד. מזימה
פעם כתבתי, שממשל אובמה אנטישמי, והיו מי שרטנו. איני מסתמך רק על הילארי רוֹדהאם קלינטון – עוד עוכרת ישראל, שמעמידה פני אוהדת, כדי לזכות בקולות של יהודים תמימים. מצד שני, השוטים – המצביעים היהודיים בארצות-הברית – אכלו בתיאבון רב את הרפש, שהציע להם פעמיים אובמה, ובחרו בו ברוב עצום (משהו כמו שמונים אחוזים), והם גם יתמכו בקלינטונית חמוצת-הפנים, למרות שאינה ראויה בעליל.
בכל אופן, הקלינטונית מספרת על טעויות הנשיא, שיש עדיין בארץ שוטים, שמתפעלים ממנו – כאילו לא הייתה שרת החוץ שלו, וכאילו לא הייתה חלק ממזימתו נגד העם היהודי ונגד מדינתו.
לא רק אצלנו המסע לנשיאות מלוכלך, והקלינטונים הם רב-אשפים בינלאומיים בלכלוך פוליטי וזקני ארקנסו אומרים – גם בשחיתות. ספרה הוא מהלך ראשון בזוהמה, שהיא תעיף לכל עבר, כדי לסלול את דרכה חזרה לבית הלבן.
הזדמנות היסטורית נשיאותית - למפלגת העבודה ולכלל האופוזיציה להתאחד סביב מועמד א-פוליטי דוגמת פרופ' שכטמן או השופטת העליונה דליה דורנר
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
