לאחרונה נשמעות ונקראות דעות התומכות בביטול מוסד הנשיאות, וביתר שאת, מאת הפועלים במערכה הפוליטית, חברי כנסת וממשלה - בראשם ראש הממשלה. מלומדים סבורים כי, את תפקיד נשיא המדינה ניתן למלא על-ידי אחרים, מי לייצוג המדינה כלפי חוץ ומי לביצוע סמכויות כלפי פנים. יש התולים עמדתם בשיקול כלכלי, היינו, נטילה מהקופה הציבורית שאינה חייבת במציאות, ויש יותר מתוחכמים. המתוחכמים סוברים ששלושת זרועות השלטון (מחוקקת, מבצעת ושופטת) מספיקים לכל, ולמעשה, יש להתמקד בסוגיית הייצוג הדמוקרטי.
על דעות אלה ואחרות נתלים גם מזדמנים לכל עת (ורצון) ש"מפציצים" את הקורא באמרות נטולות השכלה בכלל, במקרה הטוב, או כאלה הטומנות בחובן אג'נדה מסוכנת – במקרה הרע. אין צורך לפרט בעבור מה ניתן התקציב למוסד הנשיאות (כ–420 מיליון שקל לכהונה אחידה) ודי אם אציין את ההוד, ההדר והשררה הנלווים למוסד נשיא המדינה, שלא לומר חשש תמידי לשחיתות מוסרית, בכדי לעורר תחושת הזדהות עם הדעות התומכות בביטול. אכן, יש מקום לשינוי בניראות הציבורית, בהוצאת השליחות הציבורית לפועל, בהסתודדות המגלומנית ובאחוות המורמים מעם. כל אלה מתקיימים כאילו מדובר בתוצר הטבע שאין ביכולתנו לשלוט עליו, או באיזה נתון עובדתי שאין לקעקע – ולא היא.
בקצרה, חוק יסוד: נשיא המדינה קובע את מהות נשיא המדינה, וסעיף 11 בו מגדיר את תפקידיו: לחתום על חוקים, אמנות ומסמכים רשמיים, לקבל ולשלוח נציגים בינלאומים, למלא תפקידים שיוחדו לו בחקיקה אחרת, חנינה, הפחתה והמרה של עונשים. באופן כללי, נשיא המדינה חותם על כל 'חוק על הארץ' (יחד עם אישים נוספים) ומקיים בחתימתו את תוקף החוק, שבלעדי כן, האדם חופשי מאיתו. חוקים אחרים כתבתי, כגון חוקי יסוד: הממשלה, הכנסת והשפיטה, בהם נשיא המדינה מפעיל את כוחו בענייני הרכבת שלושת הזרועות שהזכרתי. עוד חקיקה היא, חתימת הנשיא על אמנות בינלאומיות רק אם אושרו בכנסת, דבר אשר מעניק תוקף פנימי לנורמה חיצונית, ובשל כך לבד נדרשת סמכות מכוננת של ממש.
סמכות מעניינית היא החנינה, בה נאשמים ואשמים זכאים לבקש איזה סוג של חמלה, חסד ורחמים לגבי ענישתם. אלה פרמטרים חיצוניים (וזרים) לזרוע המחוקקת, המבצעת והשופטת כאחד, ונתינתם בידי מוסד הנשיאות מהווה ראקציה לנסיבות אישיות קיצוניות. זכור מחד-גיסא, את חנינת אנשי השב"כ עוד בטרם נאשמו כדין, ומאידך-גיסא, את סמכות שר המשפטים למנוע את יישום החנינה שניתנה כדין.
נפח תקשורתי
את כל אלה ועוד ניתן לפזר בין גורמים שונים, ואולי בכך יושג איזה חסכון כלכלי ואולי גם ייעול בתהליך קבלת החלטות והעמקת המחשבה בגינן. מעניין ביותר הוא, שהדעות התומכות בביטול מוסד הנשיאות עולות רק בעתות משבר, ומעניין עוד יותר הוא, שאותם עתות משבר תופסים נפח תקשורתי, על כל רבדיו, כשהם מאחדים את הענין הציבורי עם הענין לציבור.
מעבר לצורך, הגבול שבין 'ענין ציבורי' ובין 'ענין לציבור' מטושטש ואפור. ענין ציבורי, לגבי נשיא המדינה, הוא פריסת התקציב וייעודו, שקיפות בהוצאת הסמכויות אל הפועל, שמירה על כללי מנהל, חוקיות וטוהר המידות שביישומם, אך עיקר הדבר הוא בנאותות ההליכים ובסגולות הראוי, הרצוי והמצוי באדם גופו. ענין לציבור הוא כל דבר אחר שלא קשור לתיפקוד ובכלל זה דעות אודות אישיות מסוימת, או מהלך של זרוע אחרת. הטלת ביקורת היא, למשל, ענין לציבור, אך, יידוע הציבור על אי-יישום לקחים, או כשל בדוחות הממשלה, היא ענין ציבורי.
תפקידי הנשיא שציינתי מעלה אינם מגלמים את תפקיד נשיא המדינה, אלא, מציינים רק היבטים של תיפקודו במקרים ובארועים שונים. תפקידו האמיתי נשיא המדינה הוא ראש ההיררכיה האזרחית השולטת על הארץ. זהו תפקיד שכל-כך רבים מעוניינים למזער, להקטין, לצמצם ולפטר עד שכבר שכחנו למה הנשיא שם מלכתחילה. האמת הנסתרת היא שנשיא המדינה הוא 'חבר הכנסת המאה עשרים ואחד', ומקומו הטבעי הוא בכנסת, שיחד עם יו"ר הכנסת והמזכירות הם אמורים לקיים את נשיאות הכנסת. הכנסת אוחזת בשני כובעים: האחד, הזרוע המחוקקת. השני, הזרוע המכוננת. הזרוע המכוננת, האמונה על בניית החוקה, היא גם היישות המוכרת כלפי חוץ וכלפי פנים כזרוע המקיימת את המדינה עצמה. היא הזרוע שיוצרת את המשטר, את השלטון, את כוחות ההגנה והאכיפה (באלימות) ואת שרשרת הפיקוד על הארץ.
אנחנו חברה אזרחית במדינה אזרחית, ומי אשר מתגייס לצבא או למשטרה עובר, הלכה למעשה, לחברה טוטליטרית. למרבה הפלא, גם בחברה אזרחית יש היררכיה, ובחברה כמו שלנו ההיררכיה היא תפקידית (Position) ולא מעמדית (Status). רוצה לומר, מי בעל התפקיד ומה מקומו של התפקיד בשרשרת הפיקוד. הזרוע המכוננת היא היוצרת את השרשרת, ומתוכה 'נולדים' כל התפקידים האחרים ונחלקים לזרועות שלטוניות. שים לב, הנשיא הוא האיש אליו פונים להודיע על זהות נבחרי הכנסת, אליו פונים בעת הרכבה ופירוק של ממשלה, אליו פונים בעת מינוי ופיטורים מכס השיפוט. נשיא המדינה הוא ה'ראש' של ההיררכיה, אפילו אם כיום מדובר במהלכים פורמלים בעיקרם, הרי שבכל זאת הנשיא הוא הראשון.
למלך יש כתר
מלומדים ושכלתנים רבים אוהבים להביא דוגמאות מהעולם המערבי ה'נאור', החופשי, הליברלי וכולי, כמו ארצות הברית, אנגליה, גרמניה, קנדה, צרפת, אוסטרליה וכיוצא באלה מדינות מפותחות ומודרניות (אפילו הודו החלה מופיעה בהשוואות דינים בפסיקה של בתי המשפט).
אין בינינו לבינם דבר וחצי דבר הדומה למבנה ההיררכיה האזרחית, משום שכל אלה נוסדו על שליטה מונרכית, לפיו למלך יש כתר והוא המחוקק והמבצע יחד. אצלנו, ובכל מדינה שיסודה דמוקרטי, ההפרדה הרעיונית בין הכתר לבין המלך היא העלאת קרנו של המוחקק באמצעות מתן סמכות חקיקה לידיים אזרחיות, והיא הכוח העליון בהיררכיה האזרחית.
הזרוע המחוקקת רשאית ומוסמכת לפטר את הזרוע המבצעת חדשים לבקרים, באמצעות הצבעה, או באמצעות אי-החלטה מסוימת. הזרוע המחוקקת גם רשאית ומוסמכת להציע לנשיא מועמד חלופי להרכבת ממשלה וזה חייב להביא את הדבר בפני הנשיא. ראש הממשלה רשאי לפזר את הכנסת רק באישור נשיא המדינה, ואם הנשיא לא יאשר והממשלה לא תסכים להמשיך – עדין יוותר הנשיא בסמכותו לכונן ממשלה כלשהי. מכלל האמור ניתן לראות שמוסד הנשיאות הוא המקור לתפקוד השלטוני, והנשיא מהווה ראש ההיררכיה האזרחית שדרכו ומאיתו מתקיימות יתר הזרועות והסמכויות במדינה. זוהי התוצאה הדמוקרטית של בחירות אזרחיות בחברה אזרחית, שבתכליתה לקבוע לעצמה את המדרג הסמכותי. התערבות הממשלה, באמצעות קואליציה בכנסת, לשנות את ההיררכיה מראה לכולם שהרצון לצבור כוח משחית על החברה לא נעלם מתודעתו של המלך והוא עדיין משתוקק לכתר.
לדעתי, לא רק שאין לבטל את מוסד הנשיאות, אלא, שאנחנו חייבים לחזק אותו ולהגדיל אותו לכדי הזרוע הראשונה והעליונה ביותר במדינה - ומתוכו יקומו שלושת הזרועות האחרות. יש להעניק לו מושב קבוע בנשיאות הכנסת ולהסמיכו בהבאת חברי כנסת, הנוכחים במשכן, אל המליאה בעת הצבעות. ראוי לצרף את משרד
מבקר המדינה (ותחתיו להקים 'אומבודסמן' לטיפול בעניינים רלוונטיים) ואולי גם, סוף-סוף, לכונן את ועדת הפילוסופים (המובטחת ביסודות המשטר הדמוקרטי) שתכוון אותנו לבניית עתיד מוצלח. יתרה מכך, ראוי להעניק למוסד הנשיאות סמכויות חקירה ממלכתיות ואחרות, שכן, המצב כיום הוא שעל-פי רוב הרשות שביצעה חוקרת את עצמה - דבר שמעלה יותר מטעם לפגם.
אלא מה, שכדי להצליח יש לכונן בחירות ממלכתיות, ארציות וישירות לנשיאות. ושוב פעם עולה השאלה: מי מוכן לוותר על כוח שלטוני? - חברי כנסת? חברי ממשלה? ממליכי המלכים? אני לא סומך עליהם ונותרתי בספק. לכן, חשוב להביא לידיעת הציבור את המידע האחר ולתת לו להכריע את גורלו. בהצלחה, אני מקוה.
הזדמנות היסטורית נשיאותית - למפלגת העבודה ולכלל האופוזיציה להתאחד סביב מועמד א-פוליטי דוגמת פרופ' שכטמן או השופטת העליונה דליה דורנר
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
