אלה השמות: ציפי לבני, יהודה וינשטיין, שי ניצן, דורון ברזילי, אשר גרוניס, עדנה ארבל. ואלה התפקידים: שרת המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, ראש לשכת עורכי הדין, נשיא בית המשפט העליון, ראש הרכב בבית המשפט העליון.

המשותף להם: כולם מהווים את האליטה המשפטית של ישראל. ועוד משותף להם: כולם נאמו (יום א', 22.6.14) בטכס פרישתה של ארבל מכס המשפט. ועוד משותף להם: איש מהם לא הזכיר, ולו במילה ולו ברמז, את שלושת החטופים.

וזה לא שהנאומים נישאו בחלל ריק ומנותק מן האקטואליה. לבני הדגישה את הצורך להילחם בעבריינות האידיאולוגית, ארבל דיברה באריכות על המאבק באלימות ובשחיתות. ללא ספק - נושאים חשובים וראויים. אך הנושא האחד והיחיד המלכד את רובו המכריע של הציבור בישראל בימים אלו - הוא, דווקא הוא, לא מצא ביטוי. דיברו שם על זכויות הפרט והגנת המיעוטים ושוויון הנשים. לא דיברו שם על שלושה נערים שכל חטאם היה שהם יהודים שחיים במדינת ישראל.

אפשר לומר, במבט צר, שזהו חלק מניתוקו של בית המשפט העליון מהעם. אפשר לומר שזהו ביטוי רטורי למציאות פיזית, הניכרת בעצם מיקומו ומבנהו של בית המשפט העליון. בוושינגטון ובלונדון שוכנים בתי המשפט העליון ממש בשוליה של דרך מרכזית: מול הקונגרס בבירת ארה"ב, מול הפרלמנט וכנסיית ווסטמינסטר בבירת בריטניה. בירושלים נבנה ההיכל המפואר ורחב-הידיים בראשה של גבעה, במרחק של מאות מטרים מהכביש הקרוב ביותר. בוושינגטון ובלונדון הציבור יכול להגיע, למחות ולהשמיע את קולו ממש בפתחם של השופטים. בירושלים הם מוגנים וספונים, מרוחקים ונישאים.

אבל זה לא רק בית המשפט העליון. חייבים להסתכל על השתיקה הצורמת הזאת במבט רחב יותר, על האליטה המשפטית כולה. זו אותה אליטה שמפעילה לעיתים קרובות מדי את הכוח שבידיה בצורה חד-צדדית. שמשתמשת בחוק כדי לטפל - ובצדק - בעבריינים ובתופעות פסולות רק מצידו האחד של המתרס הפוליטי והרעיוני. שמשאירה את החוק עמוק במגירה - בצורה חסרת כל הצדקה - כאשר מדובר בצידו השני של המתרס.

זו אותה אליטה שפסלה את מאיר כהנא מלהתמודד לכנסת בשל מצעו הגזעני, אך אישרה לחנין זועבי להתמודד למרות תמיכתה הברורה והבוטה, במילים ובמעשים, במחבלים המבקשים לרצוח אזרחים, לחסל חיילים ולהשמיד את ישראל.

זו אותה אליטה היודעת לשלוח את מיטב כוחותיה ומוחותיה להתמודדות עם פרחחי "תג מחיר", אך מתקפלת לנוכח יידויי אבנים ואיומי אלימות בהר-הבית. זו אותה אליטה היוצרת, מאפשרת ומגבה מדיניות גזענית ופחדנית, בה רק על יהודים נאסר להתפלל בהר-הבית, ובה המדינה היחידה בעולם המגבילה פולחן יהודי היא ישראל.

זו אותה אליטה המגייסת את צה"ל והמשטרה כדי להרוס מאחזים בלתי חוקיים, אבל אינה נוקפת אצבע אל מול בנייה ערבית בלתי חוקית במימדים גדולים פי כמה וכמה, הן בישראל והן ביהודה ושומרון. וכאשר נשאלת האליטה על פשרה של אכיפה בררנית זו, היא משיבה במילות הקסם "סדרי עדיפויות" וכך פוטרת את עצמה.

זו אותה אליטה שאישרה לפנות/לגרש מבתיהם 8,000 ישראלים שקנו אותם בכסף מלא, כדין ובעידודה של המדינה בגוש קטיף, אך רועדת מפחד אל מול בדואים הפולשים לאדמות מדינה, בונים יישובים שלמים ואז דורשים - ומקבלים - את שירותיה של המדינה ממנה גזלו את הקרקע עליה התיישבו.

זו אותה אליטה הדורשת מן החרדים לתרום את חלקם בדמות שירות צבאי או לפחות שירות לאומי, אך כלל אינה חושבת להתחיל להציג דרישה דומה לערביי ישראל. וכאשר חרדים מתגייסים וערבים מתגייסים, והם סופגים נאצות ולעיתים גם איומים - אותה אליטה לא נוקפת אצבע כדי להגן עליהם.

זו אותה אליטה המתפתלת אל מול רבבות מסתננים בלתי חוקיים הפולשים לשטחה של ישראל, ומתעלמת מן הסבל שהם גורמים לאזרחים שלווים ושומרי חוק. זו אותה אליטה שפסלה את חוק המסתננים, תוך שהיא משלמת מס שפתיים בלבד לתושבי דרום תל אביב, החוששים לצאת מבתיהם ומפחדים שסכין ייתקע בגבם אם יאמרו מילה אחת מיותרת.

אז מה הפלא שהאליטה הזאת לא מסוגלת לזכור את אייל יפרח, גיל-עד שאער ונפתלי פרנקל? אם הם היו פושעי תג מחיר - האליטה הייתה יודעת היטב כיצד לטפל בהם. אם הם היו מסתננים - האליטה הייתה זוכרת היטב לדבר בזכותם. אם הם היו בדואים - האליטה הייתה מתגייסת להגן על זכויותיהם. אבל הם בסך מתנחלים דתיים, תלמידי ישיבה. הם לא שייכים לאליטה, הם לא מעניינים את האליטה.