חאלד משעל התייחס השבוע לראשונה לחטיפת הנערים נפתלי פרנקל, גלעד שער ואייל יפרח, ואמר שהוא לא יודע מי ביצע את הפעולה, אבל הוא מברך עליה. ראש ממשלת חמאס לשעבר, איסמעיל הנייה, אמר כי החלה אינתיפאדה שלישית בגדה המערבית. השאלה היא, למה אבו-מאזן ממשיך לדבר עם החמאס. הוא לא מבין שדבר זה רק מזיק לו?

כנראה אבו-מאזן לא רוצה להבין, כי במצב הנוכחי בו החמאס שותף בקואליציה שלו, הוא לא רוצה להתעסק איתם. אבל אבו-מאזן חייב להבין שאם הוא רוצה לחזור אי-פעם למו"מ מול ישראל, הוא לא יכול להמשיך ולחבור לחמאס. אבל ההחלטה של אבו-מאזן להמשיך את ההידברות עם החמאס, לא רק אומרת שהוא לא רוצה להתעסק איתם, אלא מצביעה על כך שהחזקת הכיסא חשובה לו הרבה יותר מאשר המו"מ ומעתידם של הפלשתינים.

השבוע התברר, כי נצ"מ ברוך מזרחי נרצח בליל הסדר האחרון בידי אחד ממשוחררי עסקת שליט. הרשת געשה ואזרחים רבים אמרו שזהו מחיר הטרור לאחר העסקה שכה התנגדו לה. אם מסתכלים על הנתונים היבשים, מדובר באדם אחד מתוך 1,027 מחבלים שישראל שחררה. לכן אלו רק נתונים יבשים. סטטיסטית, מדובר באחוז קטן ביותר של חזרה לטרור, אבל הראייה הזאת לא נכונה.

קודם כל, קרוב לוודאי שחלק משמעותי מהמשוחררים כן חזרו לטרור. עובדה שישראל עצרה למעלה מ-100 מהם מאז חטיפת הנערים, וצריך לזכור שהמעצרים הללו כפופים לביקורת שיפוטית. שנית, אי-אפשר לעשות חשבונות כאלו כאשר מתעסקים בחיי אדם. וכאן מדובר במחבל שביצע את הפיגוע בפועל. מה עם יתר המשוחררים? כנראה הם חכמים יותר, וכעת פועלים מאחורי הקלעים לחיזוק ארגוניהם השונים.

השבוע החלה חברון לחזור למסלולה. המחסומים הוסרו ותושבי העיר יכלו להיכנס ולצאת מהעיר בצורה חופשית. עם זאת, החטופים לא שבו הביתה. אז מה יהיה כעת? כנראה צה"ל והשב"כ ימשיכו ללא הפסק במאמצם המודיעיני לאיתור החטופים. דבר כזה לא יכול להישאר בסוד כל כך הרבה זמן. בסופו של דבר מישהו יפלוט מילה שתביא לאיתורם. העניין הוא שישראל נמצאת כבר במומנטום בחברון. ישראל יכולה הייתה להמשיך ולהראות לחמאס שיש מחיר לחטיפת אזרחים ישראלים. למרות זאת, צריך להאמין, כי יש סיבה להחלטה להקל את הלחץ, וכי ממשלת ישראל עושה כל שביכולתה כדי להחזיר את החטופים הביתה בשלום.

הארגון הקיצוני דאעש, שכבש שטחים רבים בעירק, כבש לאחרונה עמדת גבול בין עירק לירדן. הירדנים החלו להעביר כוחות למקום כדי למנוע את כניסתם של אנשי הארגון למדינה.

ראשית יש לציין, כי דאעש אינו מהווה זרוע של אל-קאעידה. ציינתי את הדבר בעבר, אך לאור טעות של רבים, אחזור עליו שוב. הארגון הוקם בשנת 2003 על-ידי ירדני בשם אבו-מוסעב אל זרקאווי. בשנת 2004 הוא נשבע אמונים לאל-קאעידה. בפברואר השנה הודיע מנהיג אל-קאעידה, איימן אל-זוואהירי, כי דאעש לא קשור יותר לאל-קאעידה, משום שהוא קיצוני מדי.

אפשר לדון בשאלה האם החשש של ירדן מפני דאעש הוא מוצדק. לארגון יש הצלחות רבות, אבל בעיקר באיזורים סונים שמתנגדים למשטר ורואים את הארגון כגורם שלילי, אבל פחות מהמשטר השיעי של ראש הממשלה אל-מאלכי. ההצלחות הצבאיות של הארגון באות בעיקר משום שכוחות הצבא פשוט בורחים ממנו. כוחות כורדים שנלחמו בארגון הצליחו לגרום לו למכה קשה.

עם זאת, בירדן יש גורם שלא נמצא בעירק: הפלשתינים. בירדן נמצאים בין 3 ל-4.5 מיליון פלשתינים. דאעש יכול למצוא אוזן קשבת אצלם ולטעון שתעזור להם עם דרישותיהם. במקרה כזה, הממלכה הירדנית תהיה בסכנה גדולה.

גם השבוע הצהירה הממשלה הסורית, כי היא תגיב לירי שישראל ביצעה בשטחה, כתגובה להריגתו של הילד מוחמד קראקרה. השאלה היא: למי אכפת? ישראל כבר תקפה מספר פעמים בסוריה, וכנראה שהיו גם תקיפות שלא ידועות לנו. אז למה להמשיך ולטעון שהיא תגיב נגד ישראל? סוריה חייבת להגיב כדי להראות שהיא עדיין שולטת באיזור. וגם כדי לציין, שאם ממשל אסד ייצא וידו על העליונה במלחמת האזרחים הזאת, הם לא ישכחו את מה שישראל עשתה.