סכסוך וותיק בלבירינט

בשבת, כידוע, לא מופצים עיתוני נייר ודיו - כפי שהיתה השיגרה מאז המאה ה-17 - אך בעידן מהפכת המידע בו אנו נימצאים ניתן להתעדכן בעיתונות אינטרנט. ובשבת, יום המנוחה והקודש, זעקו הכותרות בתדהמה: ארבעה נרצחו בפיגוע בטיילת בת"א; עשרות פצועים בבתי החולים. ולמעלה בגוף הידיעה: "כמעט ארבעה חודשים חלפו מאז הפיגוע האחרון בשוק הכרמל בת"א, בו נרצחו שלושה בני אדם. הפיגוע אמש (ו', 25.2.05) בטיילת בת"א החזיר בבת אחת את כוחות הביטחון לשיגרה של טרור".

התדהמה הראשונית על האירוע הלא צפוי - בהתייחס ל"רוחות השלום הניפלאות הנושבות סוף סוף באיזורנו" - מתחלפת עד מהרה, כשגור במיקרי פגישה עם הלא צפוי, בהבאה חסרת מנוח של מידע נוסף, מי, מה, כיצד, איזה אירגון, מה בדיוק, מי מצהיר מה וכד'. משק כנפי השלום המרחף באיזורנו דומה ולא הוטרד כלל גם על-ידי בציר השבוע, שהוצנע משהו הפעם מטעמים שניפלאו מאיתנו: מכונית תופת התפוצצה בליל יום ה' ליד המתפללים בקבר יוסף, ביום בו שהו 500 מתפללים במקום. באורח נס לא ניפגע איש. דומה שכאשר התבונה מתחלפת בהתפעמות נוכח חלונות ההזדמנויות למיניהן, הנס אינו בבחינת המופלא והנדיר, אלא מתחילים לבנות עליו. ועוד: נימנע פיגוע תופת נוסף, ירי מרגמות ונק"ל על כוחותינו - נו, לא ממש נישמע חדש למרבית הדאבה. גם פרסום צה"ל על כך שמנגנוני הביטחון בגדה לא ממש נילחמים בטרור - וזאת חרף בשורות מרנינות מצד רש"ף - אבוי, גם זה מהדהד מוכר משהו.

www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3053360,00.html

www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=547552&contrassID=2&subContrassID=1&sbSubContrassID=0

אלא שהתמונה המתחילה שוב להצטייר, מבעד לערפילי התקוות הגואות, היא - נו, אתם יודעים. התקווה היא, טוב - שיהיה חד פעמי, מעין צונאמי המופיע פעם ב-10 שנים. זה לא אמיתי, לא יכול להיות, אסור שיהיה ככה...

ונעבור למישור התייחסות אחר, כמו בקליידוסקופ בו החלקיקים בשלל צבעיהם מתחלפים ויוצרים תמונה שונה, אף שהם אותם חלקיקים. כך, דומה שהפלשתינים לא ממש מתרגשים מכך שהציונות, להבנתם חותרת להשתלט על אדמותיהם. בניגוד לנו, שהיינו 1800 שנה מחוץ להיסטוריה, וניסינו להפיס ולעסוק בשתדלנות כלפי הרשויות והשילטון במדינות בהם ישבנו, הערבים היו בתוך ההיסטוריה: וזו משמעותה מאבקים לא פוסקים, השתלטות על טריטוריות ואיבודן. וכך, הם יכולים לעשות "זאת" גם טיפין טיפין, בנחת, במעין תזכורת (ולעיתים כמובן בפרץ פורענות, כמו שהיה במרס השחור 2002, כולל רצח 30 ממשתתפי ליל הסדר במלון פרק בנתניה, זה שהביא למבצע חומת מגן).

וההיסטוריה של תקופת "כמעט" ראשית הסכסוך היהודי-ערבי: יש גם להיות מודעים לכך שחרף רטוריקת שלום צחה כשלג, באו לידי ביטוי אצל בני העלייה השנייה הסוציאליסטית (1903-1914 - ועלינו לזכור כי רובם של בני העלייה השנייה היו פחות מ-30 אלף אנשים, לרוב בעלי מגמות סוציאליסטיות דוגמטיות - מיעוט שבמיעוט מתוך 2.5 מיליון יהודים בקיסרות הרוסית, שהעדיפו להגר בשנים 1880-1920 למדינות המערב הליברליות) באו לידי ביטוי גישות מאיינות-שוללות שהתבטאו בגזענות פרימיטיבית למדי כלפי ערביי א"י. אך במידה לא מבוטלת אותן גישות מאיינות-שוללות - שמקורן, סביר להניח, בדוגמטיות האינדוקטרינארית ובמשיחיות הקנאית הסוציאליסטית - הופעלו גם כלפי עולי תימן, כלפי הרויזיוניסטים (בשלבים מאוחרים), ואף כלפי אינדיבידואליסטים יוצרים כרחל המשוררת, שנידחתה והופקרה בחולייה על-ידי חבריה. או כלפי המשוררת הניפלאה אלזה לסקר שילר (בשנות ה-30), שמשום ששירתה עסקה באדם ובהוויתו כאינדיבידואל ולא - בקולקטיב, מצאה עצמה חסרת פרוטה וג'וב ממסדי, וסופה ששוטטה בחוצות ירושלים כשדעתה הולכת וניטרפת עליה, כשילדים פורעים זורקים עליה אבנים וצועקים אחריה "משוגעת". גישות מאיינות-שוללות ספק-מנשלות ואטומות אלו ממשיכות לעיתים לחלחל עד ימינו בתחומי חיים שונים בישראל www.nfc.co.il/archive/001-D-65186-00.html?tag=16-18-01 בזרעם מידה של פרוד ותנגודת וגישות הגובלות בעוינות בין מגזרים, עדות וכיוצא בזה.

המעניין הוא כי בניגוד בוטה לכך, עולה עוד בשלב מוקדם בתולדות הציונות נימה שפוייה, לא-היסטרית ומפוקחת להפליא בדבריו של ליברל כז'בוטינסקי למשל (ראה/י מאמרו "קיר הברזל" מ-1923) בהם אנו פוגשים ראייה חדה, רציונלית ומפוקחת, החולקת לערבים כבוד כעם ככל העמים, מתייחסת בלשון בני תרבות לעיתונות ערבית בא"י ולעורכי עיתונים ערבים ובעלי דעות שיש ללקחם בחשבון. ולא מציגה בפראות ובעיוורון למתרחש את הערבים כעדת "ערומים, אכזריים, מלוכלכים, מזוהמים, פראים, נירפים, בעיניהם חלאת המוגלה של הטרכומה; סמי-ברבריים" כפי שעשו הוגים מרכזיים בקרב העלייה השנייה, המרקסיסט בורוכוב, א.ד. גורדון, חיים ברנר ואחרים.

כך אפוא, אין זה בלתי סביר להניח כי גישות מאיינות-שוללות מסוג זה (שהיו שונות קוטבית מאלה של אנשי העלייה הראשונה, שלמדו למשל את שפת הערבים ותרבותם, העסיקו ערבים, ולא העלו על נס ברמה את מגמת האיון והסלקנות של "כיבוש העבודה" ו"כיבוש הארץ" מידי הערבים) פעלו להעצים את החשדנות והאיבה הערבית כלפי המפעל הציוני, בתקופת העלייה השנייה ואחריה.

כך למשל מתאר זיגמונד פרויד ב-1929 במכתב להנהלת "קרן היסוד" את הרושם שהדברים הללו עוררו במסתכל חד עין ומפוקח מסוגו: "עלי להודות שהפנטיות התלושה מהמציאות של בני עמנו נושאת בחלק מהאשמה להתעוררות חוסר האמון של הערבים". האם לא היתה כאן התייחסות ברורה לגישה המאיינת-גזענית המהולה באוטופיזם משיחי-חילוני של בני העלייה השנייה? וכי איזה גורם אחר פרט לזרם המרכזי-סוציאליסטי - שניהל את ההתיישבות - נתן באותה תקופה את הטון, ויכול היה להיות מואשם בפנטיות המעוררת מרי ערבי כללי? וכי לא היתה כאן - בנוסף לתרומה רבת ערך להתפתחות היישוב - גם מידה של פנטיות סוציאליסטית, משיחית-חילונית ויותר מקורטוב של גזענות של בני העלייה השנייה שהשתלטו על העסקונה של הישוב, ונעשו הגורם מכתיב סדר היום והאקלים הציבורי הכמעט בלעדי?

www.literatura.co.il/website/index.asp?id=10915

אלא שאין נובע מ"תרומתם" השלילית של בני העלייה השנייה לאיבה הערבית כלפינו - אין נובע מזאת שהערבים רצו בנו. עם בעל היסטוריה אימפריאלית, ומאבקים היסטוריים עצימים, שהיגיע עד ספרד ווינה, כנראה לא יתן לעם אחר שהוא בז לו, לנגוס נתח מלב הטריטוריה הערבית במזרח התיכון. אין זה סביר שהסכסוך הישראלי-ערבי - פתיר. בוודאי לא בשלב זה.

הבוז ליהודים קיים בפרט משנות ה-30 בגלל חירחור המדנים של גרמנייה הנאצית כנגד האימפריה הבריטית במזרח התיכון. התנגדות הערבים האינסטינקטיבית והטיבעית ליהודים קבלה אז מעין "גיבוי" אידאי בדמות התורה הנאצית, שראתה ביהודי אדם מסדר נמוך. הערבי אמר לעצמו: אם האומה הנאורה והתרבותית ביותר באירופה רואה ביהודי תת-אדם, עם של נוכלים, משחיתי תרבות וכל השאר - אז בוודאי ובוודאי שאין לנו כל סיבה קטנה ככל שתהיה, לתת את ארצנו ל"פולשים" הללו.

דיקלום נפוץ בעולם הערבי היה בשנות ה-30 וה-40 כדלקמן:
לא עוד סר, לא עוד מיסייה,
אללה בשמים, והיטלר על פני הארץ.

דומה שגם הממשל הצבאי לאחר 67' היה מושחת-משהו במידה זו או אחרת (ואולי גם כיום: www.nfc.co.il/archive/001-D-65004-00.html?tag=20-48-32). ערבים ביו"ש אמרו לי עוד ב-1986 שניתן להשיג כל דבר מהממשל תמורת שוחד.

הם רואים בנו במידה גבוהה חברה מסואבת.

סביר שקיימת אצל ערביי יו"ש מידה לא מבוטלת של "אלרגייה" כלפינו כיום לא רק בגלל עצם "הכיבוש" לכשעצמו וישוב שיטחיהם, אלא גם בגלל המחסומים, חסימות הדרכים, ההתערבות הבוטה בחיי האוכלוסייה (שמשה דיין, איש חכם, גרס בתוקף מייד לאחר ניצחון 1967 שאסור לנו לגלוש אליה פן יהיה הדבר בעוכרנו). אין לסבור שהפלשתינים או מה שמכונה "האומה הערבית" יסתפקו ב-20 אחוז משטח "פלשתין". נראה דווקא שבכל דרך מגמת הערבים כיום בשיטת המקל והגזר להחזיר לעצמם שטחים רבים ככל האפשר. זאת כאשר אנו נהנים עדיין מעליונות גרעינית ותמיכת ארה"ב ולכן נמנע מהם להלחם בנו בשיעור עצים במישורים המדיני והצבאי (כולל מגבלות על התעצמותם הצבאית).

אנו יושבים על אדמתם. מבחינתם.
זה כל הסיפור.

בסופו של דבר יהיו מוכנים אולי "לסבול" כאן חלק מאיתנו, אך תחת ריבונות ערבית. או בהסדר ממזער אחר, ממזער מבחינה כלכלית, צבאית ומדינית, של היקף הריבונות היהודית על אדמת "פלשתין".

בתקופה של פרוץ ראשית המרי הערבי המאורגן, 1929, אמר, כאמור למעלה, את דברו ד"ר זיגמונד פרויד. האם גם כאן צפה את פני הדברים באופן מפוקח וצלול להחריד למרחקים ולמעמקים, כדרכו? כך, זמן קצר אחרי הפרעות בחברון, ובשנה שכתב את ההקדמה למהדורה העברית של "הרצאות המבוא לפסיכואנליזה", שבה העלה על נס את תחיית השפה העברית ואת תקומת העם היהודי, דחה פרויד פנייה של "קרן היסוד" להשתמש בשמו למטרות ההסברה של הארגון:

"הערכתי המפוכחת את הציונות אינה מאפשרת לי להתגייס לעניינכם. כמובן שיש לי סימפטיה רבה לכל סוג של שאיפה חופשית ואני גאה באוניברסיטה שלנו בירושלים, ובשגשוגם של יישובינו, אך מצד שני איני מאמין - שהעולם הנוצרי והמוסלמי יהיה מוכן אי-פעם להשאיר את המקומות הקדושים בשליטתם של היהודים.

נראה היה לי הגיוני יותר לכונן מולדת יהודית על קרקע שאין עליה מעמסה היסטורית, אך אני יודע שבגישה רציונלית מעין זו לא היה אפשר להלהיב את ההמונים ולהשיג את תמיכתם של העשירים.

עלי גם להודות שהפנטיות התלושה מהמציאות של בני עמנו נושאת בחלק מהאשמה להתעוררות חוסר האמון של הערבים (האם הכוונה היא לפנטיות הבולשביקית-משיחית של בני העלייה ה-2, בניגוד לבני העלייה הראשונה? מ.ש.).

ובפירוש אינני יכול לגייס כל סימפטיה לאותה קדושה מסולפת שבה לקחו קטע מחומת הורדוס והפכו אותו למקדש לאומי ושבגינה פגעו ברגשותיהם של המקומיים.

ועתה שפוט אתה, האם עמדה כה ביקורתית כמו זו שלי הופכת אותי לאדם המתאים להופיע כמעודדו של עם המיטלטל בתקוות שווא".

www.freud.org.uk/arab-israeli.html