בין תפסח לתפסח

שם העיר תפסח נקרא פעמיים במקרא. בפעם הראשונה מופיעה העיר כסמל לשגשוג ושלום וממחישה את נצחון ערכי-הבריאה על התוהו - שלמה הרחיב את תחומי ממלכתו השלווה מתפסח ועד עזה (מלכים א, ה:ד-ה). בפעם השנייה, להפך, מופיעה העיר כסמל לחורבן וכהמחשה קיצונית במיוחד להשתלטות של תאוות רצח וענישה - מנחם בן גדי הרס את תפסח וסביבותיה, הרג את כל תושביה וביקע את בטן כל נשותיה ההרות כנקמה על כך שהעיר לא פתחה לו את שעריה (מלכים ב, טו:טז). שלמה ומנחם הלכו בכיוונים הפוכים. מעשיו של זה האחרון מנוגדים בתכלית הניגוד למסר הבריאה שעניינה מעבר מאכזריות ורוע לחסד וטוב.

איך התחילה הבריאה?



בריאה בשחייה

יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, מִי כָמוֹךָ חֲסִין, יָהּ (מי כמוך חזק, יה)! וֶאֱמוּנָתְךָ - סְבִיבוֹתֶיךָ (ואמיתותך נמצאת סביבך/כל מה שמסביבך מעיד על חזקך). אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם, בְּשׂוֹא גַלָּיו, אַתָּה תְשַׁבְּחֵם (כאשר יתנשאו גליו, אתה משקיטם). אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב (אתה קרעת את מפלצת הים לגזרים כמו הייתה גווייה), בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ. לְךָ שָׁמַיִם, אַף לְךָ אָרֶץ, תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ, אַתָּה יְסַדְתָּם. צָפוֹן וְיָמִין, אַתָּה בְרָאתָם, תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן, בְּשִׁמְךָ יְרַנֵּנוּ. לְךָ זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה, תָּעֹז יָדְךָ, תָּרוּם יְמִינֶךָ. (תהילים פט:ט-יד)

מֵכִין הָרִים בְּכֹחוֹ, נֶאְזָר בִּגְבוּרָה (מקבע הרים בכוחו, חוגר גבורה). מַשְׁבִּיחַ שְׁאוֹן יַמִּים, שְׁאוֹן גַּלֵּיהֶם, וַהֲמוֹן לְאֻמִּים (משקיט שאון ימים, שאון גליהם, ושאון גויים). (שם סה:ז-ח)

בפסוקים אלה נשמעים הדיו של סיפור בריאה אלים שבמהלכו הכריע האל הבורא את אויבו, ים התוהו המורד שהתנגד לבריאה, והנמיך את גליו המתגבהים. שִׁבַּח (פיעל) ו-הִשְׁבִּיחַ (הפעיל) משמעותם בלשון המקרא היא שִׁכֵּךְ, הִשְׁקִיט. השימוש בפעלים אלה רומז לשינוי מהותי שעבר הים המתרהב, שאחרי שטעם מזרע עוזו של אלוהים, הבין את חוסר התוחלת שבהתקוממותו (לשני שלבי הבריאה, בכוח ובנועם, ראו: מגערה, דרך רגיעה, לערגה). בין קצף, השתוללות, חמת טירוף וזעם, לבין רגיעה והכרה בערך-החיים, השלום והשלווה, בחר הים באפשרות השנייה. שבח כולל שח: שחיחות הגלים מסמלת את המעבר המבורך מרהב לענווה. הים השביח את אופיו, הפך את עורו ונהייה למשבחו של האל הבורא - הַמְּשַׁבֵּחַ מִשְׁתַּבֵּחַ. וזה, הבורא, מחזיר לו באהבה, רוך וליטופים.

הפועל שבח בערבית פירושו שחה (שימו לב לקרבתו ל-שכב - שבח ו-שכב הם כמו אנגרמות). השוחה צולח את הים מחוף אל חוף, מסף אל סף, מלטף את המים בידיו וברגליו, מחליקם, מתאחד ומתמזג איתם בהרמוניה, תוך שגופו חורץ אותם בתלם מעברו, כרקיע, מחלק אותם לשני חלקים, מזה ומזה - הַמַּחְלִיק הוא הַמְּחַלֵּק. בשיח ובשחוק נברא העולם, ולפי גרסה נוספת זו - בשחייה. אך לפני שהחליק הבורא בידיו על המים שקיבלו את עולו באהבה וערגה, נאלץ להכות בהם בעוז זרועותיו, בצד זה ובצד זה, על ימין ועל שמאל, כדי להכניע את התנשאותם.

על שלב ראשון זה בבריאה ניתן ללמוד מנבואת ישעיהו על השפלת מואב:

וְאָמַר עם ישראל בַּיּוֹם הַהוּא: הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ, זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ, זֶה יְהוָה קִוִּינוּ לוֹ, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ. כִּי תָנוּחַ יַד יְהוָה בָּהָר הַזֶּה, וְנָדוֹשׁ מוֹאָב תַּחְתָּיו, כְּהִדּוּשׁ מַתְבֵּן במי מַדְמֵנָה (ה' יניח את ידו על ההר הזה, לברכו ולהבטיח את שלומו, אך מואב יירמס, במקום בו הוא שוכן/תחת ידו הכבדה של אלוהים, כמו תבן מעורב בזבל מימי). וּפֵרַשׂ יָדָיו בְּקִרְבּוֹ, כַּאֲשֶׁר יְפָרֵשׂ הַשֹּׂחֶה לִשְׂחוֹת, וְהִשְׁפִּיל גַּאֲוָתוֹ, עִם אָרְבּוֹת יָדָיו (ה' יפרוש ידיו, בתוך בור הדומן שבו יירמס מואב, כשוחה הפורש ידיו כדי לשחות, וישפיל את גאוותו של מואב באברות ידיו). וּמִבְצַר מִשְׂגַּב חוֹמֹתֶיךָ הֵשַׁח, הִשְׁפִּיל, הִגִּיעַ לָאָרֶץ, עַד עָפָר (את מבצר חומותיך הגבוהות ינמיך ה', יוריד, יפיל לארץ ויהרוס אותו עד עפר). (ישעיהו כה:ט-יב).

גורל מואב מוצג כמנוגד לגורלו של ישראל. אלוהים מניח את ידו האחת על ציון כדי להגן עליה ולרומם אותה - כִּי תָנוּחַ יַד יְהוָה בָּהָר הַזֶּה - הר ציון הוא כאן סמל לבריאה, ובידו השנייה הוא מפיל והורס את מואב - וְנָדוֹשׁ מוֹאָב תַּחְתָּיו. מואב מייצג את כל אויבי ישראל שהם סמל לתוהו. השמדת הרע ותקומת הטוב מתחוללות, לפי דימוי זה, בעת ובעונה אחת.

בפסוק הבא מופיע דימוי חדש המציג את מואב כנתון בצבת שתי ידיו של הבורא - שחיין כל יכול. בעוד שבדימוי הקודם יד אחת של אלוהים מושיעה את ציון וידו השנייה משמידה את מואב, בדימוי זה עסוקות שתי ידיו בהריסת זה האחרון:

וּפֵרַשׂ יָדָיו בְּקִרְבּוֹ, כַּאֲשֶׁר יְפָרֵשׂ הַשֹּׂחֶה לִשְׂחוֹת, וְהִשְׁפִּיל גַּאֲוָתוֹ (...).

אלוהים יפרוש את ידיו בקרב מואב, בלב לבו של הרע, בתוך המים המעופשים שבהם נתון האויב, וימתחן, מימין ומשמאל, עד קצה גבולות ממלכת מואב הגאה על מבצריה הגבוהים. כשם שאין בכוח המים להתנגד לשוחה המכה בהם בעוזו הרב בימינו ובשמאלו, החוצה אותם בקלות מרובה, מפלחם, משטחם, מהאמצע לקצוות, כך לא יוכל מואב להתנגד לכוח האל שיהרוס ויכתוש את כל עריו וחומותיו. כשם שהכניע האל והשפיל את גליו המתנשאים של הים הקדמוני, כך יפיל את גאוות חומותיו של מואב המתנשא. שאון לאומים כשאון הים: מואב, כשאר אויבי ה' וציון, אינו אלא התגלמות ים התוהו הראשוני שזקף שוב ראשו וחזר לסורו במרד חסר סיכוי. הדמיון הלשוני והרעיוני בין תיאור מאבק הבורא בים לבין תיאור מאבקו במואב אינו מותיר שום מקום לספק בדבר הקשר בין הים והלאום. על הים נאמר:

אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם, בְּשׂוֹא גַלָּיו, אַתָּה תְשַׁבְּחֵם. (תהילים פט:י)

נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדּוֹ וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי יָם. (...). אֱלוֹהַּ לֹא יָשִׁיב אַפּוֹ, תַּחְתָּו שָׁחֲחוּ עֹזְרֵי רָהַב. (אִיּוֹב ט:ח, יג)

על מואב נאמר:

כִּי תָנוּחַ יַד יְהוָה בָּהָר הַזֶּה וְנָדוֹשׁ מוֹאָב תַּחְתָּיו כְּהִדּוּשׁ מַתְבֵּן במי מַדְמֵנָה. וּפֵרַשׂ (ה') יָדָיו בְּקִרְבּוֹ (של מואב), כַּאֲשֶׁר יְפָרֵשׂ הַשֹּׂחֶה לִשְׂחוֹת, וְהִשְׁפִּיל גַּאֲוָתוֹ, עִם אָרְבּוֹת יָדָיו. וּמִבְצַר מִשְׂגַּב חוֹמֹתֶיךָ הֵשַׁח, הִשְׁפִּיל, הִגִּיעַ לָאָרֶץ, עַד עָפָר. (ישעיהו כה:י-יב)

הניצחון העתידי של אלוהים ביום ההוא על יהירות אויבו מואב, ככל יתר המאבקים המתוארים במקרא, יחזור על נצחונו בעבר, בראשית הימים, על רהבו של ים התוהו. אחרית הימים תחזור לראשיתם, אל המיתוס המכונן של הנמכת גלי הים, דיכוי גאוּתו-גאוותו, בשני שלבים: תחילה בעוז ולאחר מכן בנועם.



טפח מתקופת המשיח

לגרסת הבריאה בשחייה מצטרפת גרסת הבריאה בפסיחה. להברה שח המצויה בשורשים שבח ו-שחה מקבילה קרובתה סח המצויה בשורש פסח (הפועל שבח, לפי מילון אבן-שושן, קרוב ל-פָּסָהוּ באכדית). משמעותו של הפועל פסח במקורו היא רחבה ביותר, מ-פסח במובן המקובל עלינו כיום של נִמְנַע מלעבור ועד פסח במובן ההופכי של בחר לעבור, פסע. בשורש פסח נמצא פס, רצועה צרה, שמצד אחד עשויה להיעלם, לעבור מפס לאפס, ומצד אחר עשויה לגדול, לִפְשׂוֹת ולהתפשט, ומכאן קשת המשמעויות הרחבה של השורש. מוכרת וידועה משמעות הפועל פסח בסיפור יציאת מצרים שבו הוא חוזר מספר פעמים במשמעות של עָבַר לְיַד בְּלִי שֶׁנִּכְנַס, נִמְנַע מִלִּנְגֹּעַ, דִּלֵּג עַל, הִתְעַלֵּם:

וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם, וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות יב:יג)

וְעָבַר יְהוָה לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וּפָסַח יְהוָה עַל הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. (שם שם:כג)

וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? וַאֲמַרְתֶּם: זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל. (שם שם:כז)

אך למשמעות זו של הפועל, לֹא עָבַר, מצטרפת משמעות ניגודית, פחות ידועה: עָבַר גַּם עָבַר (המצוינת בערכים פָּסַח ו-תִּפְסַח במילונו של וילהלם גזניוס). הוכחה לכך נמצאת בשם העיר תִּפְסַח שפירושו הוא מַעֲבָר, וליתר דיוק, מַעֲבָר בְּמַיִם. תפסח הייתה בימי המקרא עיר גדולה, מבוצרת ועשירה, על גדתו המערבית של נהר הפרת (סמוך לחאלב בסוריה של ימינו ויש המזהים אותה עם תָּפְּסוּהוּ הבבלית, ליד כרכמיש), שהייתה ממוקמת על דרך מסחרית חשובה שקישרה בין מזרח למערב. במקום זה, הודות לעיקול של נהר הפרת מדרום למזרח, היה מעבר של מים רדודים שאִפשרו חצייה רגלית של הנהר. למעבר ליד תפסח, תַּפְסַכּוּס בלעז, הייתה חשיבות אסטרטגית גדולה בעת העתיקה, וצבאות רבים חצו אותו כדי לפלוש למסופוטמיה. החציות הידועות ביותר הן של כורש מלך פרס ושל אלכסנדר מוקדון. על חייליו של כורש נאמר שהם חצו את הנהר כשהמים מגיעים להם עד החזה. צבאו של אלכסנדר חצה את הנהר על גשר (ויש אומרים שני גשרים) שכבר היה שם, לפי גרסה אחת, או שנבנה במיוחד, לפי גרסה אחרת. ערים מעטירות שחבו את שגשוגן הכלכלי והתרבותי לשליטתן על מעברות מים ודרכי מעבר, נחשבו בעיני אנשי תקופת המקרא כמקומות קדושים שסימלו את מרכז העולם ובריאתו.

תפסח על גדות הפרת נזכרת במקרא כעיר גבול בקצה הצפוני של ממלכת שלמה:

כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר, מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה, בְּכָל מַלְכֵי עֵבֶר הַנָּהָר, וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָרָיו, מִסָּבִיב. וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע, כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה. (מלכים א, ה:ד-ה)

לפי הפירוש הרווח ביותר לביטוי זה, מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה, שלמה משל מתפסח בצפון עד עזה בדרום, מקצה אל קצה. פירוש הפוך ממקם את תפסח לא רחוק מעזה, בהתאם לשיטת החשיבה המעגלית. לפי פירוש זה, שתי הערים לא מציינות כאן את קצות הממלכה על קו ישר אלא מהוות שתי נקודות צמודות זו לזו על מעגל, המגדירות את מרחק מלוא היקפו, את שני קצותיו (ר' יהושע מנחם רוזנברג, מהדו עד כוש, על חשיבה מעגלית וחשיבה קווית).

תפסח היא קצה, ותפסח היא גם אמצע. העובר-חוצה-צולח-פוסח את הנהר, מעבר אחד לעבר שני, הריהו חותך אותו באמצעו, פוסח-פוסע, מסף אל סף. המעבר בתפסח - כמו מעברות הירדן (יהושע ב:ז), מעבר יבוק (בראשית לב:כב), מעבר מכמש (שמואל א, יד:ד-ה), כמו כל המעברים הנזכרים בתנ"ך, ימיים במקורם, ויבשתיים בהרחבת משמעות - הוא בעל משמעות סמלית חשובה ועיקרית מאין כמוה. בתפסח היו המים רדודים, נמוכים, מֵי אָפְסָיִם (יחזקאל מז:ג, מים המגיעים עד לקרסוליים). מעבר זה מסמל את צומת הדרכים הראשוני שסלל האל הבורא בקרב התוהו ובוהו ושממנה התפצלו ויצאו דרכים ונתיבות לכל כיווני העולם:

הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה. (ישעיהו מג:טז)

נקודת האמצע, בתווך, הייתה רדודה, נמוכה, שהושטחה ביד הבורא כשבא לבצע את המעבר מתוהו לבריאה. אבן השתייה, בין שמים לארץ, טבור היקום, היא המקום, בתוך התהום, שבו נגעה יד הבורא בראשונה, כשרקעה ורדדה, הידקה וצררה, פחסה ופחתה (פסח/פחס/פחת) את גלי הים הגאים. הגאות-גאווה הונמכה-הושפלה, וכך אופשר כינון העולם ושגשוגו - החל מלב הטומאה שבו הגיעה גבהות-עזות המים לשיאה ושהפך ללב הקדושה שבו נצררו בצרור החיים. כך נאמר לא והוגבל שלטונה של ממלכת התוהו והאפס (אפס/פסח), כך נאמר כן ונפתח חסד הבריאה (פסח/פתח).

אז, שם, וגם עתה, כאן. מעבר המים הרדודים מסמל לא רק את המקום החד-פעמי של התחלת הבריאה, בזמן ההוא, בבראשית, שם, אלא גם את החזרה הבלתי פוסקת של הצליחה-פסיחה-פסיעה, בזמן הזה, עתה, פה, במשך חייו של אדם הן כפרט והן כחלק מכלל.

כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר, מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה, בְּכָל מַלְכֵי עֵבֶר הַנָּהָר, וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָרָיו, מִסָּבִיב. וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע, כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה. (מלכים א, ה:ד-ה)

בפסוקים אלה מצטיירת דמותו של שלמה, המושל מתפסח, על גדות הפרת, ועד עזה, לחוף הים התיכון, כחופפת לזו של המלך האידיאלי המשיחי, המשורטט בחלקו השני של מזמור פט:

וְשַׂמְתִּי בַיָּם יָדוֹ וּבַנְּהָרוֹת יְמִינוֹ. הוּא יִקְרָאֵנִי: אָבִי אָתָּה, אֵלִי, וְצוּר יְשׁוּעָתִי. אַף אָנִי, בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ, עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ. (תהילים פט:כו-כח)

מהצלבת שני הפסוקים המצוטטים לעיל, מצטייר דימוי של שלמה המלך שימינו אוחזת בנהר הפרת ויובליו ושמאלו אוחזת בים התיכון, דימוי דומה לזה של האל הבורא שימינו מעמידה את המים מעל לרקיע - את השמים ושמאלו מקבעת את המים שמתחת לו - את הארץ:

אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם, קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם, יַעַמְדוּ יַחְדָּו. (ישעיהו מח:יג)

תפסח ועזה, צפון ודרום, מסמלות שמים וארץ, מעלה ומטה. דימוי ידי-המלך, בכורו של אלוהים, המרחיבות את שלטונו המבורך, המביאות שלום וביטחון, העתק ידי האל הבורא הקובעות שמים וארץ - משלים את דימוי ידיו המכות, המשחיתות, ההורסות את התוהו המסומל על-ידי מואב.

שלמה הלך בדרכי האל וחיקה אותו וכך זכה בתקופת שיא שבה התגלה טפח מתקופת המשיח. זוהי המסקנה שניתן להסיק מהשבח הסמוי שמשבח מזמור פט את שלמה. שלמה מוצג כמלך שהרחיק את הטומאה והרחיב את תחומי הקדושה, מירושלים והלאה, עד גבולות ממלכתו.



אכזריותו האלילית של מנחם בן גדי

נחזור ללילה שלפני יציאת מצרים שבו קיבלו העברים צו להסתגר בבתיהם:

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם, וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח, וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף, וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. וְעָבַר יְהוָה לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל ַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וּפָסַח יְהוָה עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. (שמות יב:כא-כג)

בתי העברים הסגורים בלילה, אטומים לכניסת המשחית, יצרו איים של קדושה בלב הטומאה מסביב, מבודלים ממנה בידול מוחלט, כשכל בית ובית משכפל את אי-הקדושה הראשון בלב ים הטומאה הקמאי. כל בית ובית הוא כמקדש בזעיר אנפין, ופתחו - המשקוף ושתי המזוזות, שעליהם נמרח דם הקרבן - הוא כמזבח. מנקודות טוהר אלה יצאו יוצאי מצרים בדרכם לצליחת ים סוף, עוד מעבר מסף אל סף. שלמה, בונה בית המקדש, המשיך את הפצת הקדושה. אך בסוף חייו, כידוע, מתדרדרת המלוכה גם מבחוץ - אדום וארם קמים עליה כשטן, וגם מפנים - הממלכה המאוחדת תתפלג בקרוב ליהודה וישראל (מלכים א, יא).

תהליך ההתפוררות מגיע לשיאו בימיה האחרונים של ממלכת ישראל לפני כיבושה בידי אשור, ובקונטקסט מדיני מעורער זה נזכרת העיר תפסח בפעם השנייה במקרא. בין מלכי ישראל האחרונים, כמסופר בפרק טו במלכים ב', נמצא זכריה בן ירבעם אשר מולך שישה חודשים. שלום בן יביש קושר עליו קשר, רוצח אותו קבל עם ועולה לשלטון במקומו. שלום בן יביש מולך רק חודש אחד וגם הוא נרצח על-ידי מנחם בן גדי התופס את מקומו. פסוק טז מוסר מידע על ביצוע מעשה אכזריות קשה ביותר בידי מנחם בן גדי אשר צר על תפסח וכובש אותה, וכעונש על שלא פתחה לו את שעריה ונכנעה לו, ולמען יראו וייראו כל אלה שחשבו לא לציית לו ולא לקבלו כמלך, הורס אותה ואת כל האזור בינה לבין תרצה, הורג את כל אוכלוסייתה ומרטש את בטן נשותיה ההרות:

אָז יַכֶּה מְנַחֵם אֶת תִּפְסַח וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת גְּבוּלֶיהָ, מִתִּרְצָה, כִּי לֹא פָתַח, וַיַּךְ, אֵת כָּל הֶהָרוֹתֶיהָ בִּקֵּעַ. (מלכים ב, טו:טז)

על זהותה של העיר תפסח קיימות כאמור שתי סברות. לפי הסברה הראשונה, הרווחת ביותר, הכוונה לעיר שכנה לעיר תרצה, ויש קוראים אף תפסח כ-תפוח - עיר באיזור, בגבול אפרים ומנשה (יהושוע יז:ז-ח). לפי גרסה זו, נלחם מנחם בן גדי בתפסח בזמן שיצא לכבוש את שומרון. לפי הסברה השנייה, הכוונה היא לעיר בקצה גבולה של ממלכת שלמה, זו שעל גדות הפרת (מלכים א, ה:ד-ה) - עיר מרוחקת מאוד מהבירה שומרון, וזהו כאן אזכורה השני במקרא. חוקר התנ"ך הגרמני יוהאן פרידריך קרל קייל, התומך בסברה זו, מסביר כי זכריה התעתד לנצל את החולשה הרגעית של אשור כדי להמשיך את כיבושי אביו ירבעם בן יואש שהחזיר למלכותו את דמשק וחמת (מלכים ב, יד:כח), ולמטרה זו ריכז צבא, בראשות מנחם בן גדי, בעיר תרצה. אך לפני שיצא הצבא, הגיעה לתרצה השמועה בדבר רצח המלך זכריה בידי שלום בן יביש שתפס את כסאו. אז יצא שר הצבא מנחם בן גדי לשומרון, הרג את הקושר וחזר לתרצה וממנה יצא מיד למסע הכיבושים שעליו הוחלט קודם לכן. יושבי תפסח לא רצו להכיר בו כמלך וסגרו את שעריה בפניו, ואז לכד אותה בכוח וביצע את המעשה הברברי של ביקוע בטן הנשים ההרות.

הפירושים הרווחים ביותר, דהיינו שתפסח המוזכרת ביחס למלכות שלמה היא העיר הארמית בקצה ממלכתו, בעוד שתפסח שנהרסה ותושביה נרצחו בידי מנחם בן גדי היא עיר ישראלית הסמוכה לבירה שומרון, מבליטים את הניגוד בין תקופת שלמה לתקופת מנחם בן גדי באמצעות השם הזהה. תפסח לתפסח היא כטוב לרע, כבריאה לתוהו. תפסח - עיר זרה, גבולית, חייה בשלווה כמו עיר עברית במרכז בעוד שתפסח - עיר ישראלית, במרכז, משמשת זירה למעשים מחרידים בין אחים המאפיינים ממלכות אליליות, והמנוגדים לחלוטין לערכי ישראל.

המקרא מוסר לנו כי ביקוע הנשים ההרות בערים כבושות היה נהוג בקרב מלכי ארם, עמון ואשור (מלכים ב, ח:יב; עמוס א:יג; הושע יד:א), אך מנחם בן גדי הוא המלך העברי היחיד שלו מיוחס המעשה הנורא. בעוד ששלמה המלך בתקופת שיאו מתעלה ומידמה לאל הבורא, ושתי ערי המנהל בקצות ממלכתו - תפסח ועזה - מתעלות ומידמות לערי ממלכתו הראשיות, מנחם בן גדי יורד לדרגת אכזריותם של העמים האליליים ומתנהג באכזריות, כזר, לערים ישראליות (כידוע, שימשה תרצה בירת ישראל החל מירבעם בן נבט עד שעמרי החליפה בשומרון).

תפסח מול עזה כסמל הבריאה והגאולה, ותפסח ליד תרצה כמבשרת התוהו והגלות העומדים על הסף - שתי ערים בעלות אותו שם המגלם דבר והיפוכו: שלמות ביטחונית ורוחנית לעומת התדרדרות מוסרית העומדת להסתיים בחורבן ממשי. השימוש באותו שם אינו מקרי מן הסתם ומיועד לרמוז לקורא כי בסיועו של שלמה, בנו הבכור של האל, התעלו הזרים לדרגת ישראל, בעוד שתחת מגעו של מנחם בן גדי, מלך משחית, ירדו ישראל לדרגת הזרים.

שלמה המלך המשיך במלאכת הבידול בין קדושה לטומאה שהתחילה ביציאת מצרים ומנע מהשטן להיכנס לממלכתו. כמו שסגרו בני ישראל את דלתותיהם בפני המשחית שפסח על בתיהם ונכנס להכות בבכורי מצרים, כך בידל שלמה את ממלכתו המורחבת מטומאת השטן. בין תפסח לעזה, בין נהר לים, בין מים למים, קמה ממלכה שחותם הבריאה, המאופיינת על-ידי חכמה, מוסריות ויופי, חתום בה. מירושלים, שעל מעיינה גיחון נמשח שלמה למלך (מלכים א, א:לג-לד), כמו גן עדן, התפשטה הקדושה לערים המשגשגות האחרות, כשכל אחת מהן מהווה דגם להקמת העולם על חוף מעיין ישועה שהגיח מתהומות התוהו. בדמיון הערים לדגם הראשוני ובתיאום ביניהן תלוי שלום העולם.

ההפך הגמור מתחולל בימיו של מנחם בן גדי. הרצח ההמוני בין תפסח לתרצה מצטייר כניגוד מר להצלת בני ישראל שהחל בליל יציאת מצרים. בעוד אלה מסתגרים בלילה בבתיהם ואין המשחית אשר מכה בבני מצרים נכנס למקומם, הסתגרות אנשי תפסח ותרצה בעריהם אינה מועילה להם כלל וכלל. נהפוך הוא. דווקא משום שלא פתחו, מכה בהם מנחם. איזו אירוניה עגומה טמונה בשמו, כשטן צמא דם, ללא אבחנה.

זיהום פשה במי הישועה הצלולים שעתה הם מגואלים בדם, תפוחים וצבים מחמה וגאווה. לחורבן שנגרם מביאים הכתובים כידוע הסבר היסטוריוסופי והוא הטמעת ערכי האלילות - עשיית הרע בעיני ה'. נפילת שומרון בידי מלך אשור תתרחש עוד מעט, והנגדת דמותו של מנחם לדמותו של שלמה באמצעות שני הפסוקים שבהם מופיע שם העיר תפסח, מחזקת ומבליטה את הוקעת ההתדרדרות המוסרית שהחלה בסוף ימי שלמה (מלכים א, יא). שלמותה המדינית של ממלכת שלמה שהשתרעה מתפסח ועד עזה הלכה ונפגמה, הלכה וננגסה, עקב חיקוי מנהגי העמים הזרים, שאחד מביטויו היותר מזעזעים הוא פשע ביקוע ההרות בין תפסח לתרצה.