רצח הוא רצח, לא משנה מי הקורבן. רוצח הוא רוצח, לא משנה מי הפושע. זה מובן מאליו. ובכל זאת, ראו את ההבדל. רוצחיהם של גיל-עד שאער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח באו מתוך חברה המעודדת טרור ונותנת לו מקלט וסיוע. מנהיגיה של אותה חברה הסתפקו במקרה הטוב בשתיקה, ובמקרה הגרוע - שיבחו את הרוצחים. זרועות הביטחון של אותה חברה מעניקות לרוצחים דלת מסתובבת, כאשר אינן רוצחות בעצמן. תגידו לי אם קומץ שבקומץ מזה נכון לגבי רוצחיו של מוחמד אבו-חדיר.

החברה בתוכה גדלו שלושת הנערים הגיבה על החטיפה בתפילות, ועל הרצח - באבל, בחיבוק, בקריאה לממשלה לפעול. החברה בתוכה גדל אבו-חדיר הגיבה על הרצח באלימות, בבקבוקי תבערה, באבנים על אזרחים. ואל תגידו לי שזה משום שאותה חברה חיה תחת כיבוש; ערביי ישראל אינם חיים תחת כיבוש, תושבי עזה אינם חיים תחת כיבוש. זה משום שאותה חברה מעולם לא השלימה וכנראה לעולם לא תשלים עם עצם קיומה של מדינה יהודית.

מגילת העצמאות של ישראל: "אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים. אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו".

האמנה הפלשתינית: "המאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשחרור פלשתין ולכן, הוא אסטרטגיה ולא טקטיקה... הפעולה הפידאינית מהווה את הגרעין של מלחמת השחרור העממית-הפלשתינית והדבר יחייב את הסלמתה, את הרחבתה, את ההגנה עליה ואת גיוס כל היכולת הפלשתינית... שחרור פלשתין מבחינה ערבית הוא חובה לאומית כדי להדוף מהמולדת הערבית הגדולה את הפלישה
הציונית והאימפריאליסטית ולטהר את פלשתין מהקיום הציוני... חלוקת פלשתין משנת 1947 והקמת ישראל בטלות מיסודן".

אמנת החמאס: "תנועת ההתנגדות האיסלאמית מאמינה שאדמת פלשתין היא אדמת הקדש איסלאמי לדורות של מוסלמים עד תחיית המתים. אסור להפקיר אותה או חלק ממנה או לוותר עליה או על חלק ממנה... מלחמת הקודש בו והיציאה נגדו [הופכים] לחובה אישית על כל מוסלמי ומוסלמית... אין פתרון לבעיה הפלשתינית אלא באמצעות הג'יהאד. באשר ליוזמות [המדיניות], ההצעות והועידות הבינלאומיות, הרי הן בזבוז זמן והבל הבלים".

נחזור עוד כמה עשרות ומאות שנים אחורה, ונבדוק מה עשו שני עמים: היהודי והפלשתיני. הראשון איבד את חרותו ונשלח ל-2,000 שנים של רדיפות, רציחות והשמדה. השני בכלל לא ידע שהוא קיים עד לפני כמאה שנה, ואז איבדו חלק מבניו את בתיהם ומולדתם.

העם היהודי יצר בגלותו נכסי תרבות ורוח כלל-עולמיים: התלמוד, הפילוסופיה של הרמב"ם, המדע של אינשטיין - ויש כמובן מאות רבות של דוגמאות נוספות. הקהילות היהודיות תרמו לשגשוג ולרווחה של המדינות בהן ישבו, והתנהלו בצורה דמוקרטית וסדורה. וכאשר שב העם היהודי למולדתו, הוא הפריח אותה והגיע להישגים שכל העולם בא ללמוד מהם.

העם הפלשתיני רק הרס כל דבר שבו נגע. התיישב בירדן - והביא אותה לסף מלחמת אזרחים. התיישב בלבנון - והביא אותה למלחמת אזרחים של ממש ולכמעט חורבן. קיבל ממשל עצמי נרחב בשטחים - ושקע בביצה של שחיתות ועוני. המיליארדים ששופך העולם על הרשות הפלשתינית - סכומים הגדולים פי כמה מאלו שקיבלה ישראל אפילו אחרי השואה - נעלמים כלא היו; המיליונים חיים בדלות מחפירה, והבודדים שבצמרת מתעשרים באורח פלא.

ברור לחלוטין שישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית, אינה יכולה להתנהג כמו משהו שמתחיל להזכיר את קצה ההתנהגות של ארגוני הטרור. זה לא חוקי מבחינה ישראלית, זה לא מוסרי מבחינה יהודית, זה לא יעבור מבחינה בינלאומית. אלא שיש מקום לדיון מקיף ומעמיק בשאלה, עד כמה עלינו לרסן את עצמנו בגלל מגבלות משפטיות.

החוק איננו בינארי וכמעט בכל סוגיה יש לפחות שתי דעות. כך גם בנוגע לזכותה של ישראל להגן על עצמה מפני טרור, המופעל מתוך אוכלוסייה אזרחית המשמשת כמגן אנושי. מעבר לסוגיות הברורות שבדיני המלחמה, יש לזה שאלות נלוות: עד כמה מותר להגביל זכויות אזרח במסגרת המלחמה בטרור? האם יש מקום לפעול נגד חברי כנסת התומכים בטרור?

נקודת המוצא של הדיון צריכה להיות, עד כמה צד אחד חייב לפעול לפי חוקים שהצד השני לא מכבד ולא מקיים. האם ההבדל העצום בהתייחסות של ישראל ושל ארגוני הטרור לחוק הבינלאומי צריך להיוותר בעינו, ולאפשר לטרוריסטים לנצל בצורה צינית את החוק שהם עצמם מבזים? למיטב ידיעתי, מעולם לא נוהל אצלנו דיון כזה והכל נעשה אד-הוק בפסיקת בג"ץ, בתגובה לפעולות חיצוניות ובהנחיות נקודתיות לכוחות צה"ל. הגיע הזמן לבדיקה מקיפה ולהחלטות נרחבות ומחייבות.

אבינועם שושן, יו"ר ועד עובדי התפעול בנמל אשדוד. מיכל לוגסי, יו"ד ועד עובדי המינהל בנמל אשדוד. אבי אדרי, יו"ר אגף התחבורה בהסתדרות. אלו שמותיהם של הפרחחים חסרי האחריות, שלא לומר הפושעים, שהחליטו להשבית את נמל אשדוד בעיצומו של מבצע "צוק איתן".

שושן היה זה שהתחיל, כאשר שלח את עובדיו הביתה בנימוק שהם מפחדים. כאשר השעתה אותו ההנהלה, כפי שהיא רשאית לעשות, צירפה לוגסי את אנשיה ואדרי השבית את הנמל כולו. ושוב: כאשר צה"ל פועל ברצועת עזה ומיליון ישראלים מותקפים בטילים.

אני לא מאמין למילה אחת של שושן. עובדי נמל אשדוד יודעים היטב מהו מקום עבודתם, ובעבר פעלו באומץ גם תחת אש. וגם אם יש שמץ של אמת בדבריו - מדובר במפעל חיוני שמכוח חוק חייב לפעול בשעת חרום. אני בטוח שההשבתה הפראית והנפשעת הזאת שייכת לסכסוכים הממושכים בנמל. אבל, כאמור, זה לא משנה; המעשה הזה היה חציה של גבולות שאפילו עובדי הנמלים לא העזו לחצות בעבר.

איזה הבדל בין הפרחחים עתירי השכר וההטבות של נמל אשדוד לבין מאות ואלפי עובדים קשי יום בתעשיה, בחקלאות ובשירות הציבורי לאורך עוטף עזה. את ההבדל הזה חייבים מקבלי ההחלטות לזכור ולהזכיר כאשר יבואו לשבור את המונופול של שושן, לוגסי וחבריהם.

רשימת הנפגעים בפיגועים ובמלחמת האזרחים בעירק בשבוע המקביל למציאת גופות שלושת הנערים החטופים ורצח מוחמד אבו-חדיר, כפי שקיבץ עבורנו בני, אריאל.

29 ביוני: 197 הרוגים ו-37 פצועים. 30 ביוני: 47 הרוגים ו-82 פצועים. 1 ביולי: 82 הרוגים ו-9 פצועים. 2 ביולי: 138 הרוגים ו-75 פצועים. 3 ביולי: 141 הרוגים. 4 ביולי: 33 הרוגים ו-22 פצועים. 5 ביולי: 138 הרוגים ו-88 פצועים. סך הכל: 776 הרוגים, 313 פצועים. זה היה שבוע יוצא דופן אפילו בקני המידה העקובים מדם של עירק. בכל שנת 2013 נהרגו שם 5,298 בני אדם, ובחודשים ינואר-יוני השנה נהרגו 5,322 בני אדם; השבוע האחרון זינק לקצב של 40,000 בשנה.

ועם מה העולם מתעסק? עם הסכסוך הישראלי-פלשתיני. נכון, רוב ההרוגים בעירק הם מחבלים של דאע"ש. ובכל זאת, הטבח שם בלתי נתפס. לשם השוואה: בכל מלחמות ישראל נהרגו פחות מ-25,000 איש. ארה"ב איבדה במלחמת ויטנאם פחות מ-60,000 חיילים. אבל כולם עוסקים ברציחות אצלנו, כאילו זו הבעיה שתכריע את גורל העולם ולא המתקפה הבלתי-פוסקת של האיסלאם הקיצוני והרצחני.