נתניהו - עייפות החומר

בנימין נתניהו אינו סופרמן ולא אדם-על. כמו לכל אחד יש לו חושים אנושיים, רגשות ויצרים. הוא אוהב ושונא, הוא ניזון מאותו אוכל, הוא חשוף לאותן מחלות, חם וקר לו מאותם חורף וקיץ, הוא נפצע מאותו נשק, אם דוקרים אותו הוא מדמם, אם מדגדגים אותו הוא צוחק, אם עושים לו עוול, הוא מחזיר. הוא רק בשר ודם הנתון בלחצים בלתי אפשריים אשר בדרך הטבע מתחיל לסבול מתופעת עייפות החומר. הוכחה לעייפות האנושית הזו אפשר למצוא כשבוחנים את מראה פניו המרוט-משהו כאשר הוא מופיע בימים טרופים אלה על מסכי הטלוויזיה ומשווים עם תמונת האיש הנמרץ והעוצמתי מימי תחילת כהונתו השנייה.

אבל לא רק נתניהו מקרין עייפות. גם ישראל עייפה ומשדרת חולשה כשהיא נאלצת להתמודד יום יום, כמעט עד אין קץ, עם אמוציות קיצוניות והרסניות מצד המון פלשתיני-חמאסי פורע חוק השואף לכרסם בעוצמתה ובתדמיתה. ישראל שהייתה פעם גורם חשוב בעל כושר הרתעה, ניצבת כיום שלא בטובתה, בפתח של אינתיפאדה התקפית משולבת-כוחות מסוג חדש בכל החזיתות. עשרות טילים משוגרים מרצועת עזה לכל יישובי הדרום ללא מענה הולם פרט לסיסמה הסתמית משהו כי "שקט ייענה בשקט"; סביבת ירושלים בוערת נוכח רצח מחריד של נער ערבי שהוכה והוצת למוות והוגדר על-ידי שר החינוך שי פירון כ"אובדן צלם אנוש"; בקבוקי תבערה מושלכים על תושבי עומר; צירי התנועה מבאר שבע לדימונה נחסמים; בטמרה שבגליל מיידים אבנים בנוסעים תמימי דרך; ומפגינים חוסמים באלימות צירי תנועה מרכזיים גם במרחב המחייה של ערביי ישראל. בקיצור: תחושה של מצור מתמשך שאין מי שמסוגל לבלום אותו. ונתניהו, שבתוקף תפקידו אמור להשתלט על האנדרלמוסיה, מותקף בעצמו על-ידי מי שעל הנייר מהווים חלק חשוב מממשלתו. ראש וראשון בתוקפים, שותפו הבכיר אביגדור ליברמן, המשמיע את ביקורתו לא מאחורי הקלעים אלא בישיבת הממשלה, באופן שראש ממשלה אינו אמור להשלים עמו.

ליברמן אינו לבד. בראיון ברשת ב׳ של "קול ישראל" הגדיר השר יאיר שמיר את התנהלות הקבינט הביטחוני-מדיני בראשות נתניהו בתואר הבוטה - ״גמגום מסוכן״ ופסק: ״היעד של ישראל צריך להיות אפס טילים מעזה. אם הממשלה הזו לא מסוגלת לעמוד ביעד הזה - צריך להחליף אותה״. חד וחלק. אך כיוון שהדלת הביקורתית על נתניהו כבר נפרצה מסתבר כי גם לראש המוסד תמיר פרדו יש מה לומר. באירוע שהוגדר באורח מוזר כ"חוג בית" לאנשי עסקים הסביר פרדו לנתניהו את עובדות החיים כך: "הסכסוך עם הפלשתינים ולא הגרעין האירני הוא כיום האיום המרכזי על הביטחון הלאומי של ישראל". וגם על כך נתניהו לא הגיב.

עייפות החומר היא תופעה של שבר המופיע בחומר חזק ומוצק כתוצאה ממאמץ מתמשך. מה שמדאיג בתופעה הוא שהשבר הזה יכול להתרחש גם כאשר העומסים בעצם לא היו מצדיקים זאת ורק הצטברותם הבלתי אפשרית כמעט מכריעה את הכף.

לא רק השותפים הקואליציוניים מותחים ביקורת. גם לציבור יש דעה ברורה על שליטתו של נתניהו ועל התנועה המשולבת "ליכוד-ישראל ביתנו" שהיא המסד שעליו קיימת הממשלה. בסקר דעת קהל שבוצע על-ידי ערוץ הכנסת בשאלה "אילו התקיימו הבחירות היום בעבור מי היית מצביע" נתקבלו התוצאות הלא מחמיאות הבאות: ליכוד+ ליברמן - 28 מנדטים; העבודה - 21 מנדטים; הבית היהודי - 18; יש עתיד - 13; מרצ - 12; ש"ס - 7; התנועה - 3; יהדות התורה - 7; מבחינתו של נתניהו המאמין בסקרים המשמעות פשוטה וגרועה. אם אלה היו התוצאות בפועל הליכוד היה מאבד את השלטון ומפלגת העבודה הייתה יכולה להרכיב ממשלה.

אני מאמין כי נתניהו לא מוכן לכך שבמשמרת שלו - תפתח ישראל במלחמה, כי אל תוך מלחמה ניתן לדעת איך נכנסים אבל איש אינו יכול לדעת בוודאות באיזה מחיר כבד ומכאיב יוצאים ממנה. אבל השאלה כבדת המשקל שעליה בינתיים אין מענה היא - האם יעמוד נתניהו בלחצים או שבגלל ההצטברות של עייפות החומר הוא יישבר. אני מאחל לנתניהו שיצליח לעמוד בלחצים ולא ייכנע לקריאות המתלהמות "לכבוש את עזה" ו"לחסל את החמאס" וסוף-סוף יגלה מנהיגות אמיתית וימצא את התשובה ההולמת לדילמה איך מסיימים את ההתלקחות המאיימת להבעיר את חיינו עד אפר.

אולי מנהיגות במקרה הזה צריכה להיות הפעלת יד קשה במידה שווה לגבי כל הרוצחים הנתעבים, כי רצח הוא רצח. ומדיניות שווה משמעותה פשוטה - כפי שהרסנו את ביתם של רוצחי שלושת תלמידי הישיבה החטופים, כך יש להרוס את בתיהם של רוצחי הנער הערבי שהוכה והוצת למוות בעודו בחיים, כדי שהמעשה המתועב הזה יהפוך לאות קין שאיש לא יוכל לשכוח אותו או להתעלם ממנו.