ישראל מול מיתוס המסכנות הפלשתיני

מאז פרסום הידיעה על הרצחו של מוחמד חדיר, בידי מנוולים המתחזים בעיני עצמם כיהודים, וההיקף העצום של כיסוי תקשורתי שניתן לפשע הזה, בולטת העובדה כי פרשה קשה אחרת, לא פחות חמורה ומטלטלת, הרצח המזעזע של שלי דדון ז"ל, נדחק לשולי העתונים. משל דם יהודי איננו שווה במשקלו לדם פלשתיני. שלי נרצחה ב-17 דקירות סכין, לא פחות. גופתה הוטלה לצד הדרך על-ידי הרוצח, נהג מונית ערבי. חוסיין חליפה מאעבלין. השב"כ קבע כי המניע לרצח הינו לאומני.

המשטרה מגמגמת. כביכול אפשרי מניע אחר זולת זה הלאומני, לרציחתה הברוטאלית במיוחד, של נערה תמימה העושה דרכה לראיון עבודה. עצם הגמגום האמור די היה בו להשפיע על צימצום, אולי באופן לא מודע, בכיסוי שניתן לפרשה מזעזעת זו. כמו התקשורת בארץ, כך גם זו בחו"ל. הרצח של שלי דדון ז"ל, "זכה" לכיסוי נמוך במיוחד. מיותר כמובן להתייחס למקרים מעין אלו במונחים של הפסד או הצלחה בתחום ההסברה, אולם לא אחת חולפת המחשבה, לנוכח המיחזור הבלתי פוסק של מראה ילדים פצועים או הרוגים, אותו עושים הפלשתינים שוב ושוב, רק כדי שכעבור מספר ימים מתברר שאלו היו צילומים של ילדים פגועים מסוריה או מעירק... כנגד עובדה זו שישראל איננה מסוגלת להתמודד עמה, לא פורסמו למשל בעיתונות העולם, ידיעות על בית החולים המיוחד שהקימה ישראל דווקא, כדי לטפל בנפגעי מלחמת האזרחים בסוריה...

במקרה עגום זה באה לידי ביטוי שוב ושוב נכונותנו להשלים עם מיתוס המסכנות הפלשתיני - ערבי בכוח המיתוס הזה שהוא שקרי ובדוי לחלוטין, כבר ניצחו הערבים במלחמת התעמולה מול ישראל. עובדה זו מפתיעה אותנו מחדש שוב ושוב. הנכונות החולנית להשתופף בהכנעה לנוכח האצבע הערבית המאשימה, שברה גבולות וגדרות רבים. אזכיר לדוגמה אירוע אחר, השייך ל"חבילה" הזאת: המקרה של מוחמד א - דורה. במקרה זה מדינת ישראל מיהרה להודות באשמה כבר למחרת האירוע. לימים התברר כי להודאה הזו באשמה לא היה כל יסוד עובדתי. אבל הנזק כבר נעשה. המקרים המוזכרים לעיל שונים כמובן במהותם מזה האחרון, אבל ישראל חייבת להתבונן באומץ אל מערכת יחסיה עם הפלשתינים. לא לאפשר הטחת האשמות בציבור ובמדינת ישראל, על אירועים חמורים, ככל שיהיו, מבלי להזכיר לפלשתינים את חטאיהם הגדולים משלנו באלפי מונים.

אינתיפאדה גם בנגב?

ביום שני, השבוע באו אלפים מתושבי הנגב, הערבים, אל מבואות היישוב עומר, כדי להפגין נגד ישראל על-רקע רצח הנער הערבי מוחמד אבו חדיר, על-ידי נערים / טרוריסטים יהודים. המפגינים התגודדו בשערי הישוב, פגעו באופן קשה בתושבים המגיעים לביתם, באמצעות אלות, בקבוקי תבערה ואבנים.

כבר משעות הצהרים המוקדמות נשמעו דרשות הסתה במסגדי האיזור. בדרשות נקראו הבדווים להגיע לשערי היישוב, כדי למחות על רצח הנער. הם אכן הגיעו, היכו את הבאים לישוב, הלמו ברכביהם, ובמספר מקרים אף סיכנו את חייהם.

רק למחרת בשעות הצהריים עצרה המשטרה כעשרה מפגינים, משל ניתן להרגיע את המהומה על-ידי מעצר במינון המגוחך הזה. ברור גם שחלק מהנעצרים ישוחררו במהרה ע"י ביהמ"ש. ראש המועצה המקומית, פיני בדש, טוען כי הוא התריע בפני המשטרה מראש, על האירוע המתגלגל לעברם, אבל רק בשעות הלילה בוצעה פעילות משטרתית שהסיגה את המתפרעים.

כמו במרכז הארץ גם כאן משלמים המתיישבים היהודים ועמם המדינה כולה את מחיר ההתעלמות והאדישות לתהליכים המתרחשים בחברה הערבית והבדואית. לפני מספר שנים פתח הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בישראל בראשותו של ראא'ד צלאח, שלוחה ברהט. לישראלים המודאגים, השיבו אנשי ציבור בדואים, כי הפעילים בשלוחה הזו לא ינקטו בעמדות קיצוניות כלפי המדינה. המציאות הוכיחה כי שגינו. שוב הוליכה הנאיביות הישראלית, שכותרתה "חופש הביטוי" את משקלה ביצירת מציאות ציבורית חדשה במדינה. מציאות שכנראה תחייב אותנו בעתיד הלא רחוק לצרף לכל רכב ציבורי, אוטובוס, רכבת וכו' - ליווי משוריין... כפי שנדרש השבוע לנוכח ההתפרעויות ביישובי המשולש...

מתברר שוב ושוב כי אנו לא מסוגלים להגן על האינטרסים הבסיסיים ביותר של הציבור הישראלי. מדוע? כי ההלקאה העצמית עובדת. ישראל היא הרי מעוז הדמוקרטיה...ומי ירהיב עוז ויציע למנוע מערביי ישראל את חופש הביטוי, גם אם מדובר לכאורה בחופש השיסוי?...