פושעי מלחמה

אין זה עניין קל להשתמש במושג זה של בגידה לגבי אדם שדעתו הפוכה משלך. לא השתמשתי מעולם במושג זה בעבר. אלא שאין ביטוי קולע מזה המחוספס לגבי גדעון לוי לא רק בגלל כתיבתו הארסית, אלא בעיקר בגלל השקרים הבוטים השזורים בה להבחיל. שיטת השקרים הזאת אפיינה גם את בגידתו של המשורר עזרא פאונד במלחמת העולם השנייה.

ראוי להתעכב על מקרה זה שיסייע ואולי בכך נתרום משהו לגדעון לוי שיוכל לזהות במראה אחרת את מידותיו האמיתיות.

עזרא פאונד, המשורר יליד ארה"ב, שנחשב לאחד מגדולי השירה במחצית הראשונה של המאה הקודמת, קם בהיותו בן עשרים ועזב את מולדתו על-מנת לא לחזור אליה. הטינה שהייתה בקרבו על אמריקה של תחילת המאה העשרים הסתבכה במרוצת השנים לבגידה בארצו, כאשר העמיד עצמו ברשות הפשיזם במלחמת העולם השנייה כשחי באיטליה.

שם נחשף כמעריץ מושבע של היטלר ומוסוליני. משפרצת מלחמת העולם השנייה שיתף פעולה עם אויבי מדינתו ובמשך שנים שידר ברדיו האיטלקי שידורי שטנה ותעמולה נגד ארצות הברית ובנות בריתה. מעולם גם לא זנח את מידת הגזענות השפלה שאפיינה אותו, ובעיקר שם על דגש על שנאת היהודים.

מיד עם שחרורה של איטליה על-ידי כוחות הברית נלכד המשורר והועבר למשפט בארצות-הברית על בגידה. הוא היה צפוי למאסר עולם ואף להוצאה להורג. אולם גדולתו כמשורר הזעיקה לעזרתו אישי תרבות נודעים ובהשפעתם נקבע כי הוא ביצע את בגידתו בגלל מחלת-נפש. הוא לא הועמד לדין ונכלא לשנים לא מעטות בבית חולים פסיכיאטרי. רק בשנת 1958 שוחרר מבית החולים וחזר מיד לאיטליה שם חי ומת בוונציה.

גדעון לוי אין בו שמץ מגדולתו של עזרא פאונד כיוצר, ועדויות על התנהלותו שזורות ברבות מרשימותיו האלימות המוטחות בנו שנים ארוכות מדי ואותן כתב כדובר נרצע של הפלשתינים. אותנו הוא כינה מתוך הנאה של מתגולל בקיאו בכל שמות הגנאי המוכרים לו. אף לא היסס לרגע להוקיענו פעם אחר פעם כפושעי מלחמה נקלים.

לוי זה יודע היטב כי אפילו יוקע כבוגד איש לא יטרח להעמידו לדין. פרעוש נשאר פרעוש גם בתבנית של פילוסוף, שכן הוא לא "סתם" איזה דעתן. הוא נסיך הדעתנים אליבא דשוקן. אך היות שהוא מייחס לעצמו משקל של פיל בעוד הוא יתוש מטריד, ראוי להזכיר לקוראיו כי הוא משטה בהם כמוליך שולל.

היות שלוי משמש שופר לאדונו נצר לשוקנים, התבלבלו חושיו לראות עצמו כבעל משקל המטייל ברחבי עולם לקצור פרסים על היותו בעל המוסר הנעלה מישראל, זה אשר אם חלילה מעבירים עליו ביקורת, פירוש הדבר כי העיתונאים האחרים משתיקים את האמת על פשעי המלחמה, שהוא, גדעון לוי, חושף אותם במילותיו: "שקט, יורים" בעתות מלחמה וגם בעתות של שקט.

הביקורת תוגבל לתחומים ברורים: מותר לבקר את הצפיפות בכיתות ואת מחירי הקוטג', את הטייקונים ואת מחירי הקפה בנמל התעופה בן-גוריון. מותר גם לבקר את התיאטרון והקולנוע, הכול בגבולות הטעם הטוב, כמובן. מותרים תחקירים על ראשי עיריות ועל זמרים שהעלימו מס ופוליטיקאים שפיטרו את עוזרת הבית שלהם — אף מלה על פשעי מלחמה. העיתונות הלוחמת תילחם בתאונות דרכים, אבל מובן שלא בהוראות הפתיחה באש. משפחות הפשע זה בסדר, פשעי הכיבוש וההתנחלות — מחוץ לתחום. תחזית מזג האוויר תהיה חופשית מכל צנזורה."

גדעון לוי, הפרעוש מעיתון הארץ מבקר את "פשעי המלחמה" שהמציא בשמנו כמובס נפש שדעתו בלועה ומסוכסכת. אכן, במלחמה קורים דברים שאילו אפשר היה להימנע מהם לא היו מלחמות בעולם. כאן ראוי להזכיר ללוי כי מלחמת העצמאות מ-48 נמשכת עד עצם היום הזה, ומערכותיה עדיין לא הבטיחו את קיומנו כאן. גם אנחנו נחשפנו ונחשפים בעקבי אכילס שלנו. אבל מכאן ועד להגדרת העמידה על נפשנו כ"פשעי מלחמה" מוכיחה כי הארץ, החממה הנבזית המענגת של לוי, הוא עיתון שמעודד בשיכרון חושים רצף עלילות שקריות. מי שכך נוהג במקצועו אינו אלא נוכל גונב-דעת.

לאחר הסתת הטייסים שלא למלא אחר פקודה, הסביר מר לוי לצופי אחד מערוצי הטלוויזיה כי הוא מודע למסכת שקריו, אך הוא עושה זאת במכוון כדי להחדיר לתודעה של הקורא הקטן את ענייני השקפת מוסרו תוך הגזמה מכוונת. אפילו טרח לציין בנימת התפעמות כי בין חבריו נמצאים גם טייסים של חיל האויר.

מי שמרחיק מעצמו אמת פשוטה והכרחית בעבודתו כעיתונאי בנימוקים תפלים ופסולים שכאלה, ראוי לו שיצמצם מידותיו. טיבה של מדינת ישראל לא יקבע בכל מקרה על-פי דפוסי ההצגה המוסרית מיסודו של איש קטן אחד בשם גדעון לוי שתסביכיו מזינים את תסכוליו. במקום מדינת "פושעי המלחמה" אולי הוא יעדיף לבסוף להיפרד ממנה ולהצטרף בלבנון לחברו לדעה, הח"כ לשעבר שהתגלה כסוכן של חיזבאללה ונמלט מכאן, אחד בשם עזמי בשארה.