אחי נשיא בית המשפט העליון, נשיאים לשעבר, אחי ואחיותי שופטי בית המשפט העליון בהווה ובעבר, נשיאים ושופטים של בתי המשפט לערכאותיהם, גברתי שרת המשפטים ורבותי שרי המשפטים לשעבר, מכובדַי היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, יושבת ראש המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין, ראש העיר באר שבע וסגנו, עובדי בתי המשפט, עוזרים משפטיים, מתמחים, עורכי דין, פרקליטים, חברים ואורחים יקרים, רעייתי ובני משפחתי האהובים.
תחילה מבקש אני לומר תודה כנגד המברכים. לפי חז"ל מותר לומר "יפה דנת, יפה זיכית, יפה חייבת - - -" (עירובין, יט, א) רק לקב"ה ולא לשופט בשר ודם. לפי השקפתי אין לשבח שופט - להבדיל מהערכה ענינית של פסיקתו - משום שיש בכך משום אבק שוחד. אבל מותר לעשות זאת בפרישתו, שאז אין לחשוד בו שהדברים יטו את לבו. אני מודה על הדברים הטובים והיפים שראיתם לטוב לפניכם לומר בשבחי. תודה על שזכיתי לשמוע ביום פרישתי: "יפה דנת, יפה זיכית, יפה חייבת - - -".
1. היום, כאשר אני קרֵב לתום השנה ה-38 מאז ישבתי לדין בפעם הראשונה, כשופט של בית משפט השלום בבאר שבע, אני יושב על כס המשפט בפעם האחרונה. היום בפעם האחרונה - וכדרכי מאז ומקדם - הרכנתי ראשי וקדתי קידה לעבר בעלי הדין, באי כוחם והקהל שבאולם. היום, בפעם האחרונה, אמרתי את מילות התפילה החקוקות בלוח שעל שולחני: "יהי רצון - - - שלא יארע דבר תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי, שלא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא ולא על מותר אסור ולא על אסור מותר, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם" (ברכות, כח, ב; רמב"ם, ברכות, י כג).
מילים אלה היו לי תמיד לא רק תפילה, אלא גם אמירה של זכירה, זכרון למורשת עתיקת יומין של עמנו, של עשיית משפט וצדק, שכל ימי עשיתי כל שבכוחי כדי לקיים אותה. מורשת שהנחילו לי הורי שעלו לארץ כחלוצים ציונים דתיים, אבי מורי ר' מרדכי בן שרגא פייבל הלוי ולאה בת הרב ה"כוכב מיעקב" טירקל הי"ד, שנרצחו בשואה, ואמי מורתי מרת חיה קלרה בת ר' משה יהודה ורבקה שוירמן ז"ל; ברוח מורשתה של סבתי לאה הי"ד, שדרשה את הדברים שאמר דוד המלך לשלמה בנו לפני מותו: "וחזקת והיית לאיש" (מלכים א, ב, ב): " 'איש' - ראשי תיבות אדם שלם, עִם יהודי ('ייד') באמצע - - -". מורשת יהודית, ציונית ואנושית של אהבת תורה ויראת שמים, אהבת כל הבריות בלי הבדל, אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל.
אני מקווה שלא איחשב כמי שאין בו מידת הענווה אם אומר שכל ימי כשופט - מראשית דרכי בבית משפט השלום בבאר שבע ובאילת, בבית המשפט המחוזי, כשופט וכנשיא, ובבית המשפט העליון - עמלתי מאוד לעשות משפט שהוא גם צדק ותמיד שויתי לנגד עיני את דברי הנביא: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" (מיכה, ו, ח).
עוד מעיד אני על עצמי שתמיד שפטתי באהבה, בלי כעס ובלי טינה. אהבתי את המתדיינים שנצבו לפני, אף על פי שלא אהבתי תמיד את מעשיהם. לפי המסורת, כהן שאינו אוהב את הציבור והציבור אינו אוהב אותו "אל יישא כפיו", אל יברך את הציבור, וגם שופט כך; אם אינו אוהב את הציבור והציבור אינו אוהב אותו, אל יעסוק בשליחותו (י' טירקל "תיקון הלב" הפרקליט מ (תשנ"א) 34, 42).
שפטתי בענווה, מתוך הכרה שאני בן תמותה העלול לשגות, שהשכינה אינה מדברת מתוך גרונו. וגם ביראה גדולה שמא אטעה. ידעתי היטב כי השופט היושב לדין שופט גם את עצמו וגוזר את הדין לפי מדותיו שלו (י' טירקל "על שפיטה ועל שפיטה עצמית" עלון מערכת השיפוט 2 (תשמ"ד) 1) ועשיתי כל שיכולתי כדי שמידות אלה יהיו מידות של אמת וצדק ולא רק מידות שנגזרו לפי מידותי שלי. לא נרתעתי מלכתוב דעות יחיד, כאשר סברתי שהעמדת הלכה על מכונה אי אפשר לה בלי דעת היחיד שלי, ותמיד שיויתי לנגד עיני את דברי ר' עקביא בן מהללאל, שסירב לחזור בו מדעתו בשביל שררה: "מוטב לי להקרא שוטה כל ימי, ולא לֵעשות שעה אחת רשע לפני המקום" (משנה עדויות, ה, ו).
2. במשך שנותי הרבות כשופט היתה לי הזכות למלא את שליחותי בכל ערכאה ובכל תפקיד, דנתי בכל נושא שבתי המשפט דנים בו, וכתבתי החלטות ופסקי דין בכל תחומי המשפט הפרטי והציבורי לענפיהם השונים. בזכות כל אלה נוטל אני רשות לעצמי לשטוח כאן לפניכם את עיקרי הדברים והעקרונות שעמדו לנגד עיני - כמו חרותים באש שחורה על גבי אש לבנה - והנחו אותי בדרכי השיפוטית, מעין מכתב אישי של שופט בתחנתו השיפוטית האחרונה (ע"א 7735/02 עיזבון המנוח ניסים אלבז ז"ל נ' אהל פז, פ"ד נח(3) 161, 165); דברים ועקרונות שלדעתי על בתי המשפט להגן עליהם בכל כוחם.
מדינת ישראל היא מדינה יהודית. כך נחקק בהכרזה על הקמתה של המדינה; הכרזה שבה:
"פועמת נשמתה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, מדינה יהודית בארץ-ישראל. יהדותה של המדינה היא המהות, היא הייחוד, והיא סימן ההיכר המובהק שלה בין העמים והמדינות. נטלת ממנה את סממני יהדותה, נטלת ממנה את נשמתה; עשית אותה למדינה בלי עם, בלי עבר ובלי פנים" (דברַי בפסק הדין בענין א"ב 11280/02 ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה נ' ח"כ טיבי, פ"ד נז(4) 1, 101).
בשנים האחרונות יש מי שמבקשים לטשטש ואף למחוק את זהותה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. אכן, מדינתנו היא מדינה דמוקרטית המבקשת לקיים, כאמור בהכרזה, שוויון זכויות וחופש לכל אזרחיה, אך אין בכך כדי להצדיק פגיעה בזהותה, שעלינו להגן עליה.
בבסיס הוויתנו כמדינה יהודית - ואני מוסיף, גם ציונית - מקובע הציווי לשאוף להיות מדינה למופת, חברה שהיא אור לגויים ועם סגולה (בג"ץ 1284/99 פלונית נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נג(2) 62, 78-77). הגשמתה של שאיפה זאת - שבעיני איננה רק "הלכתא למשיחא" (סנהדרין, נא, ב; זבחים, מה, א) - מטילה עלינו חובות. אעמוד על אחדות מהן, שבתי המשפט, יותר מכל רשות אחרת, מופקדים על שמירתן.
עקרון השויון ואיסור האפליה. עקרון זה:
"הגלום בצווי 'משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה - - -' (ויקרא, כד, כב), שנתפרש בפי חז"ל כ'משפט השוה לכולכם' (כתובות, לג, א; בבא קמא, פג, ב), התקדש בתורת ישראל מאז היה לעם. - - - לפיכך [ואחרי אלפי שנים של רדיפות ואפליה - י' ט'] מצווים אנו, יותר מכל עם אחר, לדקדק ולבדוק היטב היטב, לבל תיראה ולבל תימצא בקרבנו, בין בגילוי ובין בכיסוי, ערוות דבר של אפליה פסולה, שלא נימצא חלילה מלקים במה שלקינו בו" (דברַי בבג"ץ 200/83 וותאד ואח' נ' שר האוצר ואח', פ"ד לח(3) 113, 119).
האם אנו עומדים על משמר עיקרון זה בכל תחומי חיינו? אל לנו לשקוט ולנוח. עלינו לפשפש היטב במעשינו ולטהר את עצמנו שלא תימצא בנו "ערוות דבר" כזאת.
חופש הביטוי וחופש ההפגנה. מקובל עלינו שחופש הביטוי הוא ערך יסוד של משפטנו. נאמר עליו שהוא זכות "על", או זכות "עילאית", וכי הוא הביטוי העיקרי והחשוב ביותר של החופש. כך גם זכות ההפגנה. ואף על פי כן, חוששני שההכרה בחשיבותן של זכויות אלה אינה מקובלת תמיד על הכל. בלי הגנה עליהן מתערער בסיס קיומה של המדינה כמדינה דמוקרטית ועל בתי המשפט לעמוד על משמרתן. כך כתבתי: "במאבק על הזכות לחופש ביטוי אל לנו להשפיל מבטנו אל הטווח הקרוב - - - אלא לשאת את עינינו אל האופק של ישראל היהודית והדמוקרטית, שחופש הביטוי הוא מאבני השתייה שלה" (דנ"פ 8613/96 ג'בארין נ' מדינת ישראל, נד(5) 193, 211).
ובמקום אחר, "נאמר בספר קהלת ש'אין אדם שליט ברוח, לכלוא את הרוח' (קהלת, ח, ח). אל נא נכלא את רוח האדם" (שם, בעמ' 210 וכן בע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221, 337. וכן ראו הש"כ 1/17 משה פייגלין נ' ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השבע-עשרה).
ערכים של תום לב, הגינות ויושר חייבים להנחות אותנו, הן ביחסים שבין אדם לחברו והן ביחסים שבין רשויות השלטון לבין האזרח. הם קובעים את דמותנו כמדינה ואת חיינו כפרטים בה. לשמירה עליהם יש חשיבות גדולה מאוד - גם חינוכית - לטווח ארוך, ויש להזהר שלא לדחותם מפני אינטרסים, אפילו של הכלל, היפים לשעתם. על ישראל לשמור עליהם מכל משמר ולא להניח לרמוס אותם. "פריחתם של ערכים אלה לא רק עושה את היחסים בין יחידי החברה לאנושיים אלא גם מפריחה את ישראל כמדינה וכחברה. כוחה יונק מהם ובלעדיהם הוא תש" (דברַי בדנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף-הים (1994) בע"מ, פ"ד נו(1) 56, 112).
3. בשולי הדברים הערות מספר שהן בגדר משאלות.
המשפט העברי. הדיון במקומו של המשפט העברי במשפט המדינה ראשיתו לפני הקמתה והוא נמשך עד היום הזה. דומני שהיום אין חולקים עוד על חשיבותו כיצירה תרבותית לאומית מן המעלה הראשונה. אף על פי כן, מספר השופטים הנזקקים לו בפסיקתם הוא קטן וממילא מספר המובאות מאוצרותיו קטן מאד. עלינו לעשות לתיקונו של מצב זה.
הצדק שעושה ומקרין בית המשפט צריך להיות צדק אנושי שאינו רק תוצאה של ניתוח הגיוני אלא גם נובע ממעמקי הלב (דברַי בדנ"א 2401/95 (ע"א 5587/93) ר' נחמני נ' ד' נחמני, פ"ד נ(4) 661, 741). עלינו לזכור כי אין המשפט נעשה בתוך חדר ניתוח משפטי סטרילי, גם לא בתוך מעבדה משפטית אלא בתוך כור היתוך של ערכים, גם לאומיים, ואף של רגשות חמלה אנושיים (דברַי בדנ"פ 7048/97 פלונים נ' שר הביטחון, פ"ד נד(1) 721, 763).
"בפתרון האנליטי של סוגיה משפטית יש לעיתים קרובות קסם מפתה של שלמות ושל סימטריה לוגית-מתמטית, אולם יש לזכור תמיד, כי 'איבריה' של הנוסחה המשפטית הם 'איברים' חיים, פשוטו כמשמעו" (י' טירקל "על 'הנשמה היתרה' של הדין", מחקרי משפט טז 191, 196). דברים אלה כוחם יפה לא רק בדוננו בענינים "הגדולים", שיש להם משמעות חוקתית, אלא גם בדוננו בענינים "הקטנים", אלה שבתחום המשפט הפרטי - שבעיני הוא לבו של המשפט - לרבות אלה המתבררים בלשכות ההוצאה לפועל. אל נשכח לרגע שאנו חותכים לא פעם "בבשר החי" של המתדיין שלכאבו אין מזור.
אי התלות של בתי המשפט ושל השופטים היא ערך מקודש ולמותר לעמוד עליה. אבל יש מקום להפנות תשומת לב להיבט של אי התלות של השופט כלפי התקשורת. לפני שנים רבות הבעתי דעתי, דעת יחיד, כי חירותו של האזרח לקבל מידע ולהפיצו כמוה כחירות הביטוי, וכי שליחיו של הציבור בהגשמתן של חרויות אלה הם העיתונאים.
הבעתי שם תקווה "ששליחות חשובה זאת לא תהיה, חלילה, לשליחות לדבר עבירה, או בגדר מצוה הבאה בעבירה" (בג"ץ 509/80 יונס נ' מנכ"ל משרד ראש הממשלה ואח', פ"ד לה(3) 589, 594). אני מוטרד מנטייתם של אנשי תקשורת להביע לעיתים דעות - מדעתם או מדעת בעלי הדין - שיש בהן כדי להשפיע על הליכים משפטיים תלויים ועומדים; ואינני מדבר על השאלה אם הדבר מותר או אסור מבחינת החוק. למען טוהר ההליך השיפוטי ראוי להמנע מכך.
עוד מבקש אני לעמוד על תפקידו של בית המשפט בשמירה על אחדות העם. לאורך כל ההיסטוריה שלנו, בתקופות של מצור ומצוק, היינו מפולגים. כדברי המשורר א"צ גרינברג "אשר גם אבל אסוננו לא אספנו לאחדנו לישיבת אבל על הארץ" (א"צ גרינברג "לישיבה של מטה" רחובות הנהר). עלינו לעשות כל אשר לאל ידינו כדי לצמצם את הקיטוב, לשכך את המחלוקות ולעודד את הסובלנות; ודברים אמורים בהכרעה גופה וגם במילותיה. במקום אחר, לענינו של סכסוך שנדון שם, כתבתי כי:
"לא לכל סכסוך, אפילו הוא שפיט, יש פתרון משפטי; ולא כל פתרון משפטי, אפילו יש כזה, הוא פתרונו האמיתי של כל סכסוך. - - -
פתרונו של הסכסוך המתמשך - - - אינו בדין, אלא בפשרה: לא במאבק עיקש על זכויות, לגיטימיות כשלעצמן, אלא בוויתור על מימושן. לא בהתעלמות מן האחר והשונה, אלא בהבנה ובסובלנות. 'לו יהי, אנא, לו יהי'" (בג"ץ 4712/96 סיעת מרצ - ישראל הדמוקרטית - רצ, מפ"ם, שינוי ואח' נ' מפקד מחוז ירושלים, משטרת ישראל ואח', פ"ד נ(2) 822, 836-835).
4. פתחתי בתפילה שהייתי אומר בכניסתי ואסיים בהודיה על חלקי, על שזכיתי להיכנס בשלום ולצאת בשלום.
תודה לציבור בישראל שזיכה אותי בזכות הגדולה לשפוט אותו. תודה לנשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי, לנשיא המנוח יצחק כהן ז"ל וייבדל לחיים ארוכים הנשיא לשעבר מאיר שמגר, שעצתם הטובה צרורה עימי.
תודה מקרב לב לנשיא אהרן ברק, שהידידות העמוקה בינינו עומדת כשהיתה מאז לימודינו בפקולטה למשפטים בירושלים, לחברי ולחברותי בבית המשפט העליון, היום ובשנים עברו, שזכיתי לישב עמהם והיו לי כאחים וכאחיות.
תודה לחברי השופטים ולחברותי השופטות בכל הערכאות ובכל המחוזות שידידותם יקרה ללבי. תודה לעובדים של בתי המשפט בבאר שבע ובבית המשפט העליון, אנשי הביטחון, פקידי העזר, עובדי המינהל ועובדי הנקיון ובראשם המזכיר הראשי המנוח שמריהו כהן ז"ל ותיבדל לחיים ארוכים שרה ליפשיץ.
תודה לעורכי הדין, לפרקליטים, אנשי הסנגוריה הציבורית ושירותי המבחן ששקדו עמי על עשיית משפט צדק. תודה למנהלות הלשכה שלי, בבאר שבע ובבית המשפט העליון. תודה מיוחדת לכל המתמחים והעוזרים המשפטיים שלי לדורותיהם, שהיו לי כילדי אימוצים. בלעדיהם לא הייתי יכול לעשות כל שזכיתי לעשות במשפט.
תודה אחרונה מקרב לבי, לבני משפחתי. לרעייתי האהובה מרים, חברתי הטובה והנאמנה מנעורינו בגיל 17, בקבוצת "שלוחות" אשר בעמק בית שאן, ועד היום הזה: שלי - שלה. תודה לבנותינו האהובות ליאת ולימור, חתנינו ברוך לוביש ורונן גוטליב, לנכדותינו ולנכדינו היקרים מכל יקר. אהבת כולם היא סמַכַתני.
היום נצבים עמי כאן, בהוויה אחרת ובאהבה עזה ממוות, כבוד אבי מורי ר' מרדכי הלוי טירקל ואמי מורתי מרת חיה קלרה טירקל זכרם לברכה, ובננו נשמת חיינו ברוך. זכרם נר לרגלי ואור לנתיבתי עד כלות ימי.