אפילו לחתולים עזובים [צילום: יח"צ]
במקום או אחר? <br> |
מהו ההבדל בין הסדר "יורש במקום יורש" למנגנון של "יורש אחר יורש" הקבועים בחוק הירושה? מקרה שהגיע לבית המשפט בבאר שבע מדגים את המשמעות של הבחירה במילה אחת במקום באחרת
חוק הירושה מאפשר לקבוע בצוואה הוראות בקשר עם העברת נכסי העיזבון ליורשים בדרכים שונות. כך לדוגמה, אדם יכול לצוות כי במותו יעברו נכסי עזבונו לאשתו, ולאחר מותה - לבנם. מנגנון זה מכונה "יורש אחר יורש": הבן יירש את אמו אחרי שהיא תירש את האב.
אין זו האפשרות היחידה, והחוק מכיר במנגנון ירושה נוסף. אדם מצווה שלאחר מותו יעברו נכסי עזבונו לאשתו; אך אם האישה מתה לפני המוריש, יעברו הנכסים (במות המוריש) במקום לאישה, שאיננה עוד, לבן. הסדר זה נקרא "יורש במקום יורש".
ישנם הבדלים מהותיים בין שני המנגנונים, ובחירה באחד מהם גוררת משמעויות מעשיות רבות. לדוגמה: לפי ההסדר של "יורש אחר יורש" לאחר שהאלמנה זוכה בנכסי עזבון בעלה המנוח, זכותה לנהוג בנכסי הירושה כפי רצונה וללא הגבלה. הנכסים מועברים לבעלותה המלאה והיא רשאית למוכרם, לבזבזם, להעבירם במתנה או אפילו להשמידם. ההגבלה היחידה שחלה עליה היא איסור לערוך צוואה שבה היא מורישה הנכסים לאחרים. זאת, משום שהמוריש (בעלה המנוח) ציווה בצוואתו, שנעשתה לפי שיטת "יורש אחר יורש", כי במות האישה יועברו הנכסים לבן; ורצונו זה חובה לכבד. במקרה זה המוריש שומר מקברו על שליטה מסוימת בנכסיו - וזאת הן אחרי מותו והן אחרי מות היורש הראשון.
בשונה מכך, כאשר הצוואה ערוכה לפי שיטת "יורש במקום יורש", המוריש לא משאיר בידיו כל שליטה בנכסים לאחר מותו. לפי מנגנון זה, הנכסים יעברו לבעלות הבן רק בתנאי שהאישה נפטרת קודם; אך אם בעלה מת לפניה, היא שתירש אותו, ואז תקום לה זכות לעשות בנכסי העיזבון כרצונה ולערוך צוואה שבה היא מורישה הנכסים שירשה מבעלה למי שתרצה (לרבות למקלט לחתולים עזובים) - והבן נותר בלא כלום.
הבעל שינה את הצוואה
מקרה שנדון לאחרונה בבית המשפט למשפחה בבאר שבע ממחיש את ההבדל בין שני מנגנוני הירושה, ואת התוצאות של בחירה באחד מהם. באותו עניין דובר על בני זוג מבוגרים וחשוכי ילדים, שבשנת 2006 ערכו צוואות שבהן כל אחד ציווה את רכושו לבן הזוג הנותר בחיים. עוד קבעו הצוואות, במנגנון של יורש במקום יורש, כי אם אחד מבני הזוג ילך לעולמו לפני בן הזוג השני, הנכסים יועברו לאחיינה של האישה.
בחלוף כמה שנים הבעל עשה צוואה חדשה ובה ציווה את כל רכושו לאשתו (כבצוואה הקודמת), אך הוסיף, כי אם רעייתו תמות לפניו, הוא מוריש את רכושו לאותו אחיין וכן לאחיו שלו (של הבעל) בחלקים שווים.
מקץ שנה נפטרו שני בני הזוג, כאשר קודם מת הבעל ולאחריו האישה. האחיין ביקש לקיים את צוואתה של האישה. כל כך למה? שהרי הצוואה המוקדמת של בני הזוג מעניקה את כל הנכסים רק לו, ואילו צוואתו המאוחרת של המנוח ביקשה לחלק את העיזבון בין האחיין לאחי המנוח בחלקים שווים. אלא שלטענת האחיין, הצוואה האחרונה של הבעל הייתה יכולה לחלק את העיזבון בינו לבין אחי המנוח רק בתנאי שאשת המנוח תמות לפניו; ואילו במקרה זה היא האריכה ימים ולכן ירשה את בעלה. משירשה - כל נכסי העיזבון עברו לבעלותה. לכן כאשר הלכה היא לבית עולמה, לא נותר אלא לכבד את צוואתה: להעניק את הנכסים במלואם לאחיין ולו בלבד.
האח, שחפץ לקבל מחצית מן העיזבון, טען שהמנוח אומנם כתב בצוואתו את שכתב, אך כוונתו האמיתית הייתה שלאחר מות בני הזוג רכושם יחולק באופן שווה בינו לבין האחיין. עוד טען, שהמנוח לא הבין את המצב המשפטי שיצרה צוואתו האחרונה, כלומר: לא הבין שאם אשתו תאריך ימים, העיזבון יעבור כולו לאחיין. אילו הבין זאת, גרס האח, בוודאי היה עורך צוואה אחרת, שהרי יחסיו עם אחיו היו חמים וההיגיון הבריא מחייב, כי לא היה מנשל אותו מהירושה.
המנוח הבין את המשמעות
למעשה, טענתו של האח הייתה, כי ראוי לקרוא את הצוואה האחרונה של המנוח כאילו נערכה בשיטת "יורש אחר יורש", אפילו שהדבר אינו מפורש בה. אלא שהשופטת גאולה לוין לא מצאה (26.8.14) בסיס לפרשנות יצירתית זו. "למקרא סעיף 4 לצוואה עולה מפורשות, כי המנוח ציווה על הסדר של 'יורש במקום יורש' ולא על הסדר של 'יורש אחר יורש'. לשון הסעיף היא ברורה. אומד דעת המצווה משתמע היטב מלשון הצוואה", קבעה.
בבוא בית המשפט לפרש את כוונת הבעל בצוואה, הוא בחן גם את נוסחה וגם את הנסיבות החיצוניות שאפפו את עריכתה. בין השאר נשמעו עדויותיהם של עדים רבים, ובהם עורך הדין שערך את הצוואה, שכנים, האח והאחיין הניצים ועוד.
בית המשפט קבע, על יסוד התרשמותו מהעדויות ולמידת נוסח הצוואה, שהמנוח הבין את משמעות צוואתו ובאופן מודע לא ערך אותה במנגנון של "יורש אחר יורש" (שהיה מאפשר לאח לקבל מחצית מן העיזבון) - בגלל התנגדותה הנחרצת של אשתו,שיחסיה עם גיסה לא היו מן המשופרים. בסופו של דבר בית המשפט הורה על קיום הצוואה האחרונה כך שכל העיזבון יעבור לאחיין בלבד.
אין זו האפשרות היחידה, והחוק מכיר במנגנון ירושה נוסף. אדם מצווה שלאחר מותו יעברו נכסי עזבונו לאשתו; אך אם האישה מתה לפני המוריש, יעברו הנכסים (במות המוריש) במקום לאישה, שאיננה עוד, לבן. הסדר זה נקרא "יורש במקום יורש".
ישנם הבדלים מהותיים בין שני המנגנונים, ובחירה באחד מהם גוררת משמעויות מעשיות רבות. לדוגמה: לפי ההסדר של "יורש אחר יורש" לאחר שהאלמנה זוכה בנכסי עזבון בעלה המנוח, זכותה לנהוג בנכסי הירושה כפי רצונה וללא הגבלה. הנכסים מועברים לבעלותה המלאה והיא רשאית למוכרם, לבזבזם, להעבירם במתנה או אפילו להשמידם. ההגבלה היחידה שחלה עליה היא איסור לערוך צוואה שבה היא מורישה הנכסים לאחרים. זאת, משום שהמוריש (בעלה המנוח) ציווה בצוואתו, שנעשתה לפי שיטת "יורש אחר יורש", כי במות האישה יועברו הנכסים לבן; ורצונו זה חובה לכבד. במקרה זה המוריש שומר מקברו על שליטה מסוימת בנכסיו - וזאת הן אחרי מותו והן אחרי מות היורש הראשון.
בשונה מכך, כאשר הצוואה ערוכה לפי שיטת "יורש במקום יורש", המוריש לא משאיר בידיו כל שליטה בנכסים לאחר מותו. לפי מנגנון זה, הנכסים יעברו לבעלות הבן רק בתנאי שהאישה נפטרת קודם; אך אם בעלה מת לפניה, היא שתירש אותו, ואז תקום לה זכות לעשות בנכסי העיזבון כרצונה ולערוך צוואה שבה היא מורישה הנכסים שירשה מבעלה למי שתרצה (לרבות למקלט לחתולים עזובים) - והבן נותר בלא כלום.
הבעל שינה את הצוואה
מקרה שנדון לאחרונה בבית המשפט למשפחה בבאר שבע ממחיש את ההבדל בין שני מנגנוני הירושה, ואת התוצאות של בחירה באחד מהם. באותו עניין דובר על בני זוג מבוגרים וחשוכי ילדים, שבשנת 2006 ערכו צוואות שבהן כל אחד ציווה את רכושו לבן הזוג הנותר בחיים. עוד קבעו הצוואות, במנגנון של יורש במקום יורש, כי אם אחד מבני הזוג ילך לעולמו לפני בן הזוג השני, הנכסים יועברו לאחיינה של האישה.
בחלוף כמה שנים הבעל עשה צוואה חדשה ובה ציווה את כל רכושו לאשתו (כבצוואה הקודמת), אך הוסיף, כי אם רעייתו תמות לפניו, הוא מוריש את רכושו לאותו אחיין וכן לאחיו שלו (של הבעל) בחלקים שווים.
מקץ שנה נפטרו שני בני הזוג, כאשר קודם מת הבעל ולאחריו האישה. האחיין ביקש לקיים את צוואתה של האישה. כל כך למה? שהרי הצוואה המוקדמת של בני הזוג מעניקה את כל הנכסים רק לו, ואילו צוואתו המאוחרת של המנוח ביקשה לחלק את העיזבון בין האחיין לאחי המנוח בחלקים שווים. אלא שלטענת האחיין, הצוואה האחרונה של הבעל הייתה יכולה לחלק את העיזבון בינו לבין אחי המנוח רק בתנאי שאשת המנוח תמות לפניו; ואילו במקרה זה היא האריכה ימים ולכן ירשה את בעלה. משירשה - כל נכסי העיזבון עברו לבעלותה. לכן כאשר הלכה היא לבית עולמה, לא נותר אלא לכבד את צוואתה: להעניק את הנכסים במלואם לאחיין ולו בלבד.
האח, שחפץ לקבל מחצית מן העיזבון, טען שהמנוח אומנם כתב בצוואתו את שכתב, אך כוונתו האמיתית הייתה שלאחר מות בני הזוג רכושם יחולק באופן שווה בינו לבין האחיין. עוד טען, שהמנוח לא הבין את המצב המשפטי שיצרה צוואתו האחרונה, כלומר: לא הבין שאם אשתו תאריך ימים, העיזבון יעבור כולו לאחיין. אילו הבין זאת, גרס האח, בוודאי היה עורך צוואה אחרת, שהרי יחסיו עם אחיו היו חמים וההיגיון הבריא מחייב, כי לא היה מנשל אותו מהירושה.
המנוח הבין את המשמעות
למעשה, טענתו של האח הייתה, כי ראוי לקרוא את הצוואה האחרונה של המנוח כאילו נערכה בשיטת "יורש אחר יורש", אפילו שהדבר אינו מפורש בה. אלא שהשופטת גאולה לוין לא מצאה (26.8.14) בסיס לפרשנות יצירתית זו. "למקרא סעיף 4 לצוואה עולה מפורשות, כי המנוח ציווה על הסדר של 'יורש במקום יורש' ולא על הסדר של 'יורש אחר יורש'. לשון הסעיף היא ברורה. אומד דעת המצווה משתמע היטב מלשון הצוואה", קבעה.
בבוא בית המשפט לפרש את כוונת הבעל בצוואה, הוא בחן גם את נוסחה וגם את הנסיבות החיצוניות שאפפו את עריכתה. בין השאר נשמעו עדויותיהם של עדים רבים, ובהם עורך הדין שערך את הצוואה, שכנים, האח והאחיין הניצים ועוד.
בית המשפט קבע, על יסוד התרשמותו מהעדויות ולמידת נוסח הצוואה, שהמנוח הבין את משמעות צוואתו ובאופן מודע לא ערך אותה במנגנון של "יורש אחר יורש" (שהיה מאפשר לאח לקבל מחצית מן העיזבון) - בגלל התנגדותה הנחרצת של אשתו,שיחסיה עם גיסה לא היו מן המשופרים. בסופו של דבר בית המשפט הורה על קיום הצוואה האחרונה כך שכל העיזבון יעבור לאחיין בלבד.
ת"ע 18337-03-12, א.ש. נ' מ.ג.
|
|
| מועדון VIP | להצטרפות הקלק כאן |
| פורומים News1 / תגובות |
| כללי | חדשות | רשימות | נושאים | אישים | פירמות | מוסדות |
| אקטואליה | מדיני/פוליטי | בריאות | כלכלה | משפט | סדום ועמורה | עיתונות |
| במקום או אחר? |
| תגובות [ 0 ] |
|
לכל התגובות
תפוס כינוי יחודי
|
||
| בלוגרים נוספים ברשת |
|
|
|
||
|
|
|||
|
|
|
||
|
|
|||
|
|
|
||
| ברחבי הרשת / פרסומת |

