ברלין. המפלט של הצעירים הישראלים[צילום: פלאש 90]
העניים החדשים שלא הכרנו |
השנה אתם עכשיו סוגרים את המשכנתה שלקחתכם לפני ארבעים שנה ויותר - בדיוק כשהפנתרים עלו לתודעה הציבורית. לכם, לפחות יש לכם דירת שיכון של שלושה וחצי חדרים. לבן שלכם, אין אפילו את זה. שלא לדבר על כך שהנכד שעזב את הדירה השכורה של הילד שלכם, ולא יודע איך הוא יצליח להחזיק מעמד בתל אביב
אז אל תגידו שאתם לא מכירים מי שהינם העניים החדשים, כי הפעם - בניגוד לעבר לא נניח לכם, שלא להתמודד עם האמת, להתחמק. אז אל תטענו בפנינו שאינכם מכירים העניים החדשים, שכן הפעם - ניגוד לימים שעוד הייתה בכם תקווה - לא נניח לכם, מדמותכם האמיתית, להתרחק. נכון, אי-אפשר להתחמק מהעובדות המוכחות, כי אתם - שהייתם בתקופת השירות הצבאי שלכם או בשנים הראשונות לתקופה הסטודנטיאלית שלכם, כשקמה תנועת "הפנתרים השחורים"- בני תשחורת עם תסרוקת אפרו או סתם מגדלי בלורית עבה, הינכם עכשיו, כבר אבות ואימהות לילדים בוגרים. רובכם אפילו כבר סבים וסבתות, לדור השני שיצא מחלציכם. בכל זאת, חלפו 43-44 שנים, מאז הימים האלה שהבטתם - בהערצה גלויה - בסעדיה מרציאנו, צ'רלי ביטון, כוכבי שמש ועוד רבים טובים אחרים, כשהם התעמתו עם שוטרי משטרת ישראל בהפגנה הלא-חוקית ההיא, על הדשא בירושלים.
נכון שהדשא שליד בניין ראש-הממשלה, אז בימיה המאוד, מאוד לא נחמדים של משלת-ישראל, בראשותה של גולדה מאיר אינו כמו הדשא של אביגדור, אבל עדיין הריחו אז ת'הריח המאוד מאוד מיוחד שהיה, כמו כשעישנתם אצל אביגדור על הדשא. והעיקר - העיקר אז הייתה עדיין תקווה באוויר, שריחה התערבב עם ריח הג'וינטים שדפקתם אז, מתחת לאף של השוטרים. הם הריחו - שאפו הריח, עמוק עמוק בנחיריהם - וחייכו חיוך מאושר אחד גדול. כולם היו מאושרים, חוץ מגולדה שרצתה שלא תדרכו לה על הדשא ושתפסיקו להיות "לא נחמדים", כלפיה. כשהחבר'ה ממוסררה גנבו ת'בקבוקי החלב מהעשירים ברחביה וחילקו אותם באסבסטונים, חייכתם חיוכים רחבים ואהבתם אותם מכל לב. לא חשוב שהייתם, אותו זמן, בתל אביב או ב"קליפסו" ברמלה, אבל הלב - הלב שלכם היה איתם - ובגדול. ב-ג-ד-ו-ל! הרגשתם שנעשה צדק - ואפילו צדק שולי שבשוליים.
מה נשאר מהתחושה הזו, כיום? כלום. שומכלום אחד גדול. אז השנה אתם עכשיו סוגרים את המשכנתה שלקחתכם לפני ארבעים שנה ויותר - בדיוק כשהפנתרים עלו לתודעה הציבורית. לכם, לפחות יש לכם דירת שיכון של שלושה וחצי חדרים. לבן שלכם, אין אפילו את זה. שלא לדבר על כך שהנכד שעזב את הדירה השכורה של הילד שלכם, לא יודע איך הוא יצליח להחזיק מעמד בתל אביב, עם שכר הדירה החודשי הגבוה מאוד מאוד. ועם המשכורת הקטנה קטנה שלו.
הנכד שלכם הרבה יותר חכם מהבן שלכם. הוא הבין עוד בצבא שאת עצמו יש לפתח ולהיטיב ההרכבה של עצמו. הוא לא חולם להגיע לדירה, כי הוא יודע שזו מלחמה אבודה ותקווה חסרת סיכוי למימוש. הוא חי ת'רגע ובענק. גם החברות שלו. הו הו איך הן חיות ת'רגע. גם הן כמוהו אין להן שום כוונות להשתעבד כל החיים למשכנתא, כדי לקנות דירה משלהן. הן צעירות והן רוצות לנצל כל רגע ורגע מחייהן ועד הסוף. אתם תראו את כולם במגה-מועדנים ובמסעדות הכי יקרות, מפוצצים ת'כל המשכורת על הכיף המיידי, משני הסוגים. גם של של העישון וגם זה של הבילוי והאכילה במסעדות יוקרה. הם לא חוסכים שקל. הכל יוצא לצריכה מיידית. כמה? כמה כבר נשאר להם בכיס, אחרי ששחטו אותם בתשלום דמי השכירות החודשיים לקטנה מרוהטת בשדרות רוטשילד. גרושים. את זה הם מבזבזים ובענק. יש להם ברירה? את דמי השכירות הם משלמים ושותקים. אז לפחות שיהיו כמה גרושים לבזבוז. בין דרינק לשאכטה ואיזה ריקוד חפיף במועדון של "רואים ונראים", הם מעבירים ת'ימים בכיף. בכיפכיף.
תפסיקו לספר להם סיפורים על חוק מע"מ אפס ועוד שטויות שפולטים פוליטיקאים, שמורחים ת'שיער בג'ל והמלים שלהם לא שוות בשיט, אפילו לא שקל. הם היו בשדרות רוטשילד לפני שלוש וחצי שנים, אז הם עוד האמינו בשינוי שיבוא. מאז הכל כבה ואפילו ניצוץ קל של תקווה אין להם בעיניים. יוק המחיה בארץ, רק עולה מיום ליום והם מתכננים ת'ברלין שלהם. עוד מעט תבואו לבקר אצלם ותחסכו על מלון כשתבקרו אותם, לראות איך הם הסתדרנו להם, במדינה שאבא ואימא שלכם, ברחו ממנה הרגע האחרון, כמו ארנבות מבוהלות.
זהו זה, עכשיו גם הלכה להם התקווה. התקווה היחידה שיש להם זו התקווה שהם שרים, כמו תוכי בטקסים הממלכתיים ולא מאמינים לשום מלה בהמנון הלאומי ש. והם צודקים. מי זה נפתלי הרץ אימבר שכתב ת'מלים? איזה שיכור ונואף שהתמזל לו מזל והשיר שכתב פתאום - סתם כך - התפרסם ואפילו הפך להמנון לאומי.
תעזבו אותו ואת כל החבר'ה שלו, מוועדת טרכטנברג וכל הבולשיט מסביב למחאה החברתית. מזמן, הוא לא סופר אותם ממילימטר. תסכלו טוב טוב על עצמכם במראה. פתאום הכבלים יקרים עליכם. את המנוי לאשה על העיתון הפסקתם. להצגות אתם עדיין הולכים, כי לאישה יש מנוי זול מהסתדרות המורים. אבל מתי יצאתכם כולכם - בהרכב מורחב - למסעדה? מתי יצאתם לטיול של שבועיים-שלושה בחו"ל, כמו בעבר, במקום נופשון עלוב של ארבעה ימים הכל כלול? ועכשיו גם לקחו לכם ת'טורקיה. כן. כן. אתם כבר לא מעמד הביניים, אתם עניים מרודים. אתם הם העניים החדשים ואפילו שלפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אתם - עדיין - לא כאלה. אל תדאגו. בעוד שנתיים הסטטיסטיקה תדביק ת'מציאות.
בוקר טוב ישראל ואל תשכחו לכבות ת'גז לפני שאתם נוסעים לבקר ת'נכדים בברלין. יש יופי של סיילים עכשיו בברלין. אל תקנו שום דבר - שום דבר בדיוטי, אצל הגרמנים הכל טוב יותר, מסודר יותר, יעיל יותר, נעים ונוח יותר. הבן קיבל כבר אזרחות גרמנית, בגלל שהוא מצא את האזרחות של ההורים שלכם. הנכדים כבר נולדו בגרמני ואז הם מסודרים ובכל יום עצמאות הם ישלחו להם צילומים וסרטים שבהם הם ישירו מברלין ת'משפט:"להיות עם חופשי בארצנו - ארץ ציון וירושלים".
נכון שהדשא שליד בניין ראש-הממשלה, אז בימיה המאוד, מאוד לא נחמדים של משלת-ישראל, בראשותה של גולדה מאיר אינו כמו הדשא של אביגדור, אבל עדיין הריחו אז ת'הריח המאוד מאוד מיוחד שהיה, כמו כשעישנתם אצל אביגדור על הדשא. והעיקר - העיקר אז הייתה עדיין תקווה באוויר, שריחה התערבב עם ריח הג'וינטים שדפקתם אז, מתחת לאף של השוטרים. הם הריחו - שאפו הריח, עמוק עמוק בנחיריהם - וחייכו חיוך מאושר אחד גדול. כולם היו מאושרים, חוץ מגולדה שרצתה שלא תדרכו לה על הדשא ושתפסיקו להיות "לא נחמדים", כלפיה. כשהחבר'ה ממוסררה גנבו ת'בקבוקי החלב מהעשירים ברחביה וחילקו אותם באסבסטונים, חייכתם חיוכים רחבים ואהבתם אותם מכל לב. לא חשוב שהייתם, אותו זמן, בתל אביב או ב"קליפסו" ברמלה, אבל הלב - הלב שלכם היה איתם - ובגדול. ב-ג-ד-ו-ל! הרגשתם שנעשה צדק - ואפילו צדק שולי שבשוליים.
מה נשאר מהתחושה הזו, כיום? כלום. שומכלום אחד גדול. אז השנה אתם עכשיו סוגרים את המשכנתה שלקחתכם לפני ארבעים שנה ויותר - בדיוק כשהפנתרים עלו לתודעה הציבורית. לכם, לפחות יש לכם דירת שיכון של שלושה וחצי חדרים. לבן שלכם, אין אפילו את זה. שלא לדבר על כך שהנכד שעזב את הדירה השכורה של הילד שלכם, לא יודע איך הוא יצליח להחזיק מעמד בתל אביב, עם שכר הדירה החודשי הגבוה מאוד מאוד. ועם המשכורת הקטנה קטנה שלו.
הנכד שלכם הרבה יותר חכם מהבן שלכם. הוא הבין עוד בצבא שאת עצמו יש לפתח ולהיטיב ההרכבה של עצמו. הוא לא חולם להגיע לדירה, כי הוא יודע שזו מלחמה אבודה ותקווה חסרת סיכוי למימוש. הוא חי ת'רגע ובענק. גם החברות שלו. הו הו איך הן חיות ת'רגע. גם הן כמוהו אין להן שום כוונות להשתעבד כל החיים למשכנתא, כדי לקנות דירה משלהן. הן צעירות והן רוצות לנצל כל רגע ורגע מחייהן ועד הסוף. אתם תראו את כולם במגה-מועדנים ובמסעדות הכי יקרות, מפוצצים ת'כל המשכורת על הכיף המיידי, משני הסוגים. גם של של העישון וגם זה של הבילוי והאכילה במסעדות יוקרה. הם לא חוסכים שקל. הכל יוצא לצריכה מיידית. כמה? כמה כבר נשאר להם בכיס, אחרי ששחטו אותם בתשלום דמי השכירות החודשיים לקטנה מרוהטת בשדרות רוטשילד. גרושים. את זה הם מבזבזים ובענק. יש להם ברירה? את דמי השכירות הם משלמים ושותקים. אז לפחות שיהיו כמה גרושים לבזבוז. בין דרינק לשאכטה ואיזה ריקוד חפיף במועדון של "רואים ונראים", הם מעבירים ת'ימים בכיף. בכיפכיף.
תפסיקו לספר להם סיפורים על חוק מע"מ אפס ועוד שטויות שפולטים פוליטיקאים, שמורחים ת'שיער בג'ל והמלים שלהם לא שוות בשיט, אפילו לא שקל. הם היו בשדרות רוטשילד לפני שלוש וחצי שנים, אז הם עוד האמינו בשינוי שיבוא. מאז הכל כבה ואפילו ניצוץ קל של תקווה אין להם בעיניים. יוק המחיה בארץ, רק עולה מיום ליום והם מתכננים ת'ברלין שלהם. עוד מעט תבואו לבקר אצלם ותחסכו על מלון כשתבקרו אותם, לראות איך הם הסתדרנו להם, במדינה שאבא ואימא שלכם, ברחו ממנה הרגע האחרון, כמו ארנבות מבוהלות.
זהו זה, עכשיו גם הלכה להם התקווה. התקווה היחידה שיש להם זו התקווה שהם שרים, כמו תוכי בטקסים הממלכתיים ולא מאמינים לשום מלה בהמנון הלאומי ש. והם צודקים. מי זה נפתלי הרץ אימבר שכתב ת'מלים? איזה שיכור ונואף שהתמזל לו מזל והשיר שכתב פתאום - סתם כך - התפרסם ואפילו הפך להמנון לאומי.
תעזבו אותו ואת כל החבר'ה שלו, מוועדת טרכטנברג וכל הבולשיט מסביב למחאה החברתית. מזמן, הוא לא סופר אותם ממילימטר. תסכלו טוב טוב על עצמכם במראה. פתאום הכבלים יקרים עליכם. את המנוי לאשה על העיתון הפסקתם. להצגות אתם עדיין הולכים, כי לאישה יש מנוי זול מהסתדרות המורים. אבל מתי יצאתכם כולכם - בהרכב מורחב - למסעדה? מתי יצאתם לטיול של שבועיים-שלושה בחו"ל, כמו בעבר, במקום נופשון עלוב של ארבעה ימים הכל כלול? ועכשיו גם לקחו לכם ת'טורקיה. כן. כן. אתם כבר לא מעמד הביניים, אתם עניים מרודים. אתם הם העניים החדשים ואפילו שלפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אתם - עדיין - לא כאלה. אל תדאגו. בעוד שנתיים הסטטיסטיקה תדביק ת'מציאות.
בוקר טוב ישראל ואל תשכחו לכבות ת'גז לפני שאתם נוסעים לבקר ת'נכדים בברלין. יש יופי של סיילים עכשיו בברלין. אל תקנו שום דבר - שום דבר בדיוטי, אצל הגרמנים הכל טוב יותר, מסודר יותר, יעיל יותר, נעים ונוח יותר. הבן קיבל כבר אזרחות גרמנית, בגלל שהוא מצא את האזרחות של ההורים שלכם. הנכדים כבר נולדו בגרמני ואז הם מסודרים ובכל יום עצמאות הם ישלחו להם צילומים וסרטים שבהם הם ישירו מברלין ת'משפט:"להיות עם חופשי בארצנו - ארץ ציון וירושלים".
ד"ר חיים שטנגר, משרד עורכי דין ונוטריון, מתמחה, בין היתר: בתחום המשפטי הצבאי, דיני לשון הרע, משפט פלילי לסוגיו השונים ובכללם: שחרורים ממעצר, ייצוג בתיקים פליליים מסובכים, בענייני הלבנת הון ובאישומי מיסוי פליליים.
|
|
| מועדון VIP | להצטרפות הקלק כאן |
| פורומים News1 / תגובות |
| כללי | חדשות | רשימות | נושאים | אישים | פירמות | מוסדות |
| אקטואליה | מדיני/פוליטי | בריאות | כלכלה | משפט | סדום ועמורה | עיתונות |
| העניים החדשים שלא הכרנו |
| תגובות [ 6 ] |
|
לכל התגובות
תפוס כינוי יחודי
|
||
| כותרת התגובה | שם הכותב | שעה תאריך | |||||
| 1 |
|
||||||
| 2 |
|
||||||
| 3 |
|
||||||
| 4 |
|
||||||
| 5 |
|
||||||
| 6 |
|
||||||
| ברחבי הרשת / פרסומת |
