פרשת "חיי שרה" פותחת בעסקת נדל"נ שנעשתה לפני אלפי שנים ב"קרית ארבע היא חברון". בגללה אני חי פה, ועשרות אלפים נהרו השבת, לגעת ב"שדה עפרון אשר במכפלה.. השדה והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה, אשר בכל גבולו סביב": הקניין העברי הראשון בא"י, ה"קושאן" של העם היהודי על מולדתו ההיסטורית. לאיזה עם יש נכס כזה - לא שריד מת, מונומנט דומם ומנותק, כי אם מעיין חי ותוסס, פעיל ורלוונטי, נקודת חיבור גשמית אל זרם של מהפכה רוחנית שפרץ במקום הזה ממעמקי כמעט 4000 שנים ועדיין מזין את עמנו ואת העולם!
השבת הזאת הייתה אחת מעשרה הימים שבהם "המערה" כולה פתוחה ליהודים, וכנגדם יש למוסלמים 10 ימים בשנה משלהם. הם שותפים מפני שהערבים מתייחסים אל ישמעאל, בנו הבכור של אברהם.
במאות הראשונות לשלטון ישמעאל היה במקום דו-קיום נאה, כראוי בין אחים. מציינים במיוחד את יחסו של צלאח-א-דין, מנצח הצלבנים. אולם מאז ימי הממלוכים, למעלה מ-800 שנים, ישמעאל מתנכר ליצחק, גרש אותו מן המערה ולא השאיר לו אלא 7 מדרגות בחוץ. כך, ב-400 שנות שלטון הטורקים, כך ב-30 שנות המנדט של הבריטים, שחתמו על "בית לאומי לעם היהודי", אך את בעל הבית השאירו עומד בחוץ. נותר גם צל טבח פרעות תרפ"ט: למה?
לפני "הפליטים הפלשתינים", לפני "הכיבוש" והמדינה היהודית!
אחרי ניצחון 1967, כשהגיע תורו של יצחק, לא עלה על דעתו לשלוח את ישמעאל אל המדרגה השביעית. הוא פתח את שערי המערה בפני כולם, אך הניסיון לא צלח. שוב ושוב נרצחו
מתנחלים יהודים וספרי תורה חוללו, וב-1994 התפוצץ דו-הקיום המדומה בטבח המחריד של ברוך גולדשטיין. וועדת חקירה ממלכתית, 'וועדת שמגר', המליצה לחלק את המערה. שלא כמקובל, ההמלצה קוימה וזה 20 שנים שני העמים חולקים את האתר הקדוש להם - אבל בנפרד.
עם זאת, לא נכון לומר שיחסי יהודים-ערבים בחברון מאופיינים בשנאה וניכור בלבד. ב-42 שנותינו כאן, היו למשפחתי ולי לא מעט יחסים חמים עם שכנים ערבים. עזרנו ונעזרנו, השתתפנו הדדית בשמחות, התארחנו בשומרות בכרמים שלהם בקיץ, ובתאונות דרכים או כשנתקענו בשלג, תמיד זכינו לעזרתם. מכבי האש של העיריות מושיטים עזרה אלה לאלה, ולא פעם אמבולנסים של קריית ארבע מסיעים מקרי חרום מחברון. לאחר שאוסלו הקימה חיץ בין הערים, פתחו ערבים מחברון שורת חנויות מול קריית ארבע, מעבר לכביש: מוסכים, נגריה, מרפדייה, חמרי בניין, ירקות ושני רופאי שיניים - "עסקים כרגיל". לאחר שהותרה כניסת היהודים ל"בית השלום" בחברון, העתיד לאכלס משפחות רבות, ניסו אנרכיסטים מבחוץ להסית למהומות, אך ללא הצלחה. להפך, בעלי מלאכה ערבים הציעו את שרותיהם בשיפוץ הבית.
ובכל זאת, זו אינה אידיליה. גם חברונים שהתיידדו עם יהודים וחיים מהם, יאמרו לכם שכאשר ישובו הם לשלוט במערה, יחזירו את היהודים - למדרגה השביעית!
וזה אכן הלקח המתבקש מיישום מסקנות וועדת שמגר: להסדרים מעשיים הם מסתגלים בדלית ברירה, ובתנאי שלא יקדם להם מו"מ וחלילה הסכם. פורמלית, הם אינם יכולים לוותר על שום דרישה מכסימליסטית. לעומת זאת - בדיעבד, דה-פקטו, וכלפי חוץ בעל כורחם - 'בידנא נעיש' (אנחנו רוצים לחיות). מכאן, שההתעקשות היהודית על "פתרון" היא הבעיה, לא הפתרון.
לנחלת אבותינו בשדה המכפלה חזרנו מבלי לשאול רשות מישמעאל. לו שאלנו "שאלת-קיט-בג" כזאת, הוא היה שולח אותנו הישר אל המדרגה השביעית!.
