נשיא הפלסטר

גם לחופש הביטוי צריכים להיות גבולות. אבל גם בבית הנשיא לא טוענים שעמיר בניון אינו רשאי להביע את דעתו. מדובר בדעה לגיטימית גם אם אינה נעימה לאוזני מי מאיתנו. אבל בניון לא התכוון לשיר בבית הנשיא את "אחמד אוהב ערבים" אלא שירים אחרים שחיבר והלחין. גם אותם ריבלין לא מוכן לשמוע, וכאשר מגיעים לפסילת אמן או כל ישראלי באשר הוא העסק מתיל להיות בעייתי. רובי הבטיח להיות נשיא של כולם, וככזה לא יכול האזרח מספר 1 לפסול אזרחים מסוימים רק כי דעותיהם עלולות לקומם אחרים שדעותיהם מנוגדות.

אם מבקש נשיא המדינה לפעול בשם השלום הקדוש שאמור בית הנשיא לשקף, הרי שעליו לנקוט בגישת האיזון ולא בגישת סתימת הפיות בפלסטר. קרי: להזמין לבית הנשיא זמר ערבי שחיבר שירי מחאה מצידו השני של המתרס. גם אם הוא אוהב בכל לבו ערבים, הוא אינו יכול לבכר מגזר זה או אחר על פני אחרים, אלא לפעול להשלמה ביניהם.

דווקא פסילת בניון היא זו שהופכת את מוסד הנשיאות ממוסד גישור ופיוס למוסד של תקינות פוליטית. מדובר בהבקעת גול עצמי משום שכדי להשלים בין יריבים פוליטיים יש צורך להניח את הכל על השולחן וכך להכיר את האחר ואת הלך רוחו ודעותיו.

מעניין אם הנשיא ריבלין יהיה עקבי בדעתו גם במניעת הופעות במשכן של אמנים שיביעו דעות אחרות, ולא רק בשירה אלא גם בתיאטרון, בקולנוע, בספורט, באמנות, במחול וביתר תחומי הרוח והיצירה. משכן הנשיא אינו מעונו הפרטי של ריבלין, אלא בית העם, וככזה עליו לדעת להכיל גם את השונה. טוב עשה השר אורי אורבך, שבהעדרותו מציל את הכבוד האבוד של הבית שאמור להיות ממלכתי.

בהודעת בית הנשיא נאמר "לא נוכל לאפשר את הופעתו במשכן הנשיא". הנשיא יכול ואף חייב לאפשר זאת. אין לא יכול, יש לא רוצה. ואם ריבלין לא רוצה - יעשו זאת אחרים. קולות הרקע אולי מפריעים לכבוד הנשיא, אבל עליו לדעת כי דווקא כאשר כל הכלים בתזמורת ינגנו תהיה היצירה אותנטית. את המנגינה הזאת אי-אפשר להפסיק.