זמן הסליחות הגיע

לגבי פוליטיקאי ששתק כדג כאשר נחקר במשטרה בפרשת עמותות ברק (כמי שנחשד בהפעלת עמותות פיקטיוויות, ששימשו כביכול צינור להעברת כספים למימון מערכת הבחירות של ברק), בוז'י הרצוג מדבר לאחרונה ללא הפסקה. כאילו מבקש לפצות אותנו אחרי ששמר על זכות השתיקה באותן חקירות.

יתכן ששטף הדיבורים הוא פונקציה מתחייבת מתוארו הנוכחי "ראש האופוזיציה". הוא דרש מנתניהו ליזום מהלך מדיני בנושא הפלשתיני (כמובן בלי לרמוז לנו באיזו יוזמה בדיוק מדובר, כי זה הרי סוד הקסם של היוזמה הזו, שיש לה כותרת מפתה אבל התוכן הוא חסוי, ולא במקרה).

הוא החריף את הטון והמנגינה ממש לאחרונה, בקריאה חוזרת ונשנית להחליף את הממשלה הכושלת בכל תחומי החיים. דרישה לגיטימית ומתחייבת כשהיא באה מפיו של מי שמתיימר להחליף את השלטון. אבל רק אתמול, אחרי ימים ארוכים של היסוסים מוזרים (כשהם באים מצידו של ראש אופוזיציה), עשה הרצוג את הצעד המתבקש, ובצוותא עם יו"ר מרצ זהבה גלאון, הגיש הצעת חוק לפיזור הכנסת ולעריכת בחירות מוקדמות.

כמה מוקדמות? זו כבר סוגיה אחרת.

אמנם תכלית קיומה של כל אופוזיציה בכל משטר דמוקרטי היא החלפת השלטון. והנה, מזמנות עתה הנסיבות לבוז'י הרצוג הזדמנות נפלאה: הקואליציה מסוכסכת, הממשלה מקרטעת, מרבית אמצעי התקשורת ממתינים בציפיה דרוכה ועם שעון עצר רוטט, לרגע הגדול בו תקרוס הממשלה שנואת נפשם.

הרצוג המוצג כיריבו הגדול של נתניהו, הוא באופן אוטומטי יקירם של ידיעות אחרונות ואתר החדשות שלו ynet, מה שגורם לכך שכל גיהוק או שיהוק שלו זוכים לכותרות ענק מפרגנות, אז למה המועמד לרשת את ביבי, התמהמה בהגשת ההצעה כל כך הרבה זמן?

האמת, שניתן בקלות לנחש מדוע ראש האופוזיציה הרצוג, בדומה לשותפתו בהצעה לפיזור הכנסת, יו"ר מרצ גלאון, המתינו זמן רב כל כך ונרתעו מן הצעד שאין ממנו חזרה, הליכה לבחירות. הם חוששים... נכון, זה כיף להתנפל על ממשלת ביבי ולתלות בה כל מחדל אפשרי, וגם לזכות בהמון תשואות מיציע העיתונות, אבל הם יודעים כי האופציה המיוחלת של החלפת שלטון נתניהו - אם לשפוט על-פי כל הסקרים האחרונים - איננה ריאלית.

בשלב הזה, חלום החלפת שלטון ביבי קיים רק בדמיונם הפרוע של פרשנים פוליטיים, בעיקר אלה הנשמעים ונקראים היום יותר כמי שמנהלים ונדטה אישית רוויית שינאה אישית פתולוגית (כמו בן כספית או רביב דרוקר, למשל), מאשר כאנליסטים מפוכחים ושקולים (לא במקרה נמנעתי מלהזכיר את המילה הנורא מצחיקה "אוביקטיבים". המקסימום שהשניים הללו למשל, מסוגלים להגיע אליו כדי להתגבר על עכבותיהם הנפשיות הוא לבטא שם השם המפורש "נתניהו", בלי לגמגם).

רק למען הקוריוז: האיבה הנושבת באולפן ה"ה לונדון את קירשנבאום כלפי ראש הממשלה היא תופעה מוכרת. לאחרונה, במהלך דיווחיו של הכתב המשפטי ברוך קרא על משפטו של אהוד אולמרט, התבטא ירון לונדון פעמיים, בשתי הזדמנויות נפרדות על "משפטו של נתניהו"... טעות פרוידיסטית או משאלת לב? תחליטו לבד. על כל פנים לונדון לא התנצל ואיש באולפן גם לא טרח להעיר לו.

אחרי הכל מדובר באויב האג'נדה.

סקר הבחירות האחרון התפרסם ביום ראשון האחרון בהארץ - הבטאון הפלשתיני בשפה העברית. קשה היה לקנא בכתבו הפוליטי הוותיק של העיתון, יוסי וורטר, שעמל קשות כדי להיחלץ מהעובדות שלא כולן היו נעימות. כותרת הדיווח על הסקר הייתה אופטימית להפליא: "התמיכה בנתניהו צונחת. 12 מנדטים לכחלון". היא התבססה על ירידה ניכרת בשביעות הרצון של הציבור מתיפקודו של ראש הממשלה (מ-50% אחרי שהחל מבצע "צוק איתן" עד ל-38% כעת).

אבל ההמשך כבר היה עגום הרבה יותר. מיד בפתיח נאלצו הארץ וכתבו הפוליטי לבלוע את הגלולה המרה: "אם הבחירות היו נערכות היום, ומפת המנדטים הייתה כפי שהיא בסקר שנתוניו מובאים כאן, בנימין נתניהו היה, קרוב לוודאי, הופך להיות ראש הממשלה בפעם הרביעית".

לפי הסקר של הארץ, חרף הירידה של ביבי בפופולריות, הליכוד היה המפלגה הגדולה ביותר עם 24 מנדטים, במקום ה-18 שיש לו כעת (אחרי פרישתם של שאמה-הכהן, ריבלין וסער), הרבה לפני העבודה (16 במקום 15 כעת), יש עתיד (12 במקום 19 כעת), כחלון (12), ישראל ביתנו (12), הבית היהודי (12), החרדים (8), ש"ס (6).

במלים אחרות, תנועת המצביעים ימינה שהחלה בתחילת המאה הנוכחית, נמשכת, חרף כל קינות השבר על המצב הנורא במדינה והתחזיות האפוקליפטיות על קיצה הקרב, שכל שמאלן הגון מזמר מעל כל במה ותחת כל עץ רענן. גוש הימין עשוי להשיג בכנסת רוב ברור, ואם תחזית הסקר הזה יתאמתו (תוצאותיו דומות בחלקן לתוצאות סקר ערוץ 1, שפורסמו לפני כ-10 ימים, ושם קיבל הליכוד 25 מנדטים והבית היהודי - 16), במעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים יישאר אותו דייר.

תקווה וקואליציה-נגד

אין פלא שבהמשך הדיווח בהארץ, ניסה הכתב לשמור על שביב של תקווה באפלה הפוליטית המסתמנת: "יידרש לא פחות ממעשה קסם פוליטי כדי לגזול מנתניהו את המפתח לקדנציה נוספת". כאשר כתבו של עיתון הנמצא בשמאל הקיצוני מחפש ישועה ונחמה ב"קסם פוליטי", אין הכוונה לסיועו של איזה הארי הודיני פוליטי חדש.
אם לשפוט על-פי ניסיון העבר, מותר להניח כי בשמאל ינסו בכל זאת להתגבר על תחושות המיאוס האינהרנטיות כלפי החרדים, ולנסות לגייסם לדגל המהפך אחרי הבחירות. מי שזוכר את ההסתה האנטי דתית החריפה שניהלו מפלגות השמאל (מרצ, העבודה והתנועה) והשמאל בתחפושת (יש עתיד), ערב הבחירות האחרונות לכנסת, בוודאי יתפלא כיצד ניתן לאתרג את הפרזיטים, אוכלי החינם והמשתמטים מגיוס, ולרתום אותם לעגלת קואליציית אנטי-ביבי.

אבל זה הרי כבר קרה בעבר. ש"ס הייתה בממשלת רבין ואם אפשר היה להכניס בקהל מחנה השלום הקדוש אפילו את אריק שרון, בונה ההתנחלוית הראשי - שגם כונה בהפגנות מרצ ושלום עכשיו "רוצח" - אין דבר בלתי אפשרי בתקופת הסליחות הפוליטיות הממשמשת ובאה. כמה צדק ח"כ הרב ישראל אייכלר (יהדות התורה), כשאמר לפני זמן לא רב, כי "החרדים משלמים מחיר יקר על תמיכתם בימין". הוא צדק ובאבחנתו לא השתנה דבר.

אפילו לשר החוץ אביגדור ליברמן, הגזען המשוקץ בעיני השמאל והתקשורת, הייתה פתאום עדנה. מי שרק אתמול עוד נחשב לסמן הימני הקיצוני ביותר בממשלה (בצוותא עם בנט), התקבל ביום ששי בידיעות אחרונות כממשיך דרכם של מהטמה גנדי ואימא תרזה. והכל בזכות "תוכנית שלום" שהגה "פתאום" ופורסמה כאילו הגיעה מפי הגבורה.

זה כמובן אינו מקרי. הסיכוי לנצל את היחסים האישיים המעורערים בין נתניהו לליברמן, גם הוא נמצא בין הגורמים לאמונה כי אפשר אולי לשלוף את ישראל ביתנו ממחנה הימין ולהעבירו לשמאל. נשמע הזוי? נכון, אבל נא לא לשכוח שערב הקמת ממשלת נתניהו השנייה, חיזר חיים רמון (בשם ציפי לבני) במרץ רב אחרי ליברמן, בתקווה מופגנת לזכות בתמיכתו.

האפיפיורים המושחתים של ימי הביניים ניפקו כתבי מחילה (אינדולגנציות) לחוטאים תמורת תשלום מתאים. היום המחיר הרבה יותר בזול. צריך רק לשנות את נוסח התפילה.