אסטרטגיה פלשתינית והתנגדות עממית

התוכן של הצעת ההחלטה הפלשתינית שנדחתה במועצת הביטחון מלמד פעם נוספת כי אבו-מאזן אינו מוכן לפשרות בנושאים המהותיים, שהם תוצאה של מו"מ. למשל, ההצעה מדברת במפורש על "שתי מדינות" ולא על "שתי מדינות לשני עמים", כי הפלשתינים אינם מכירים בעם יהודי; היא במודגש אינה מדברת על "קץ הסכסוך" שיבוא בעקבות הסדר קבע, אלא על "סיום הכיבוש". פניה של הרשות הפלשתינית להמשך המלחמה המדינית-משפטית נגד ישראל על-מנת להטרידה, לכרסם בלגיטימיות שלה ולהתחמק מכל פשרה. איך פועלים נגדה? אכן, שאלה טובה למפלגות.

בשבוע שעבר לא הצליחו הפלשתינים להעביר במועצת הביטחון החלטה המכירה במדינה פלשתינית עצמאית. דומני שכל מה שהאזרח אצלנו יודע הוא שהחלטה זאת דרשה שתוך שנה יהיה הסכם קבע בין ישראל למדינה הפלשתינית ותוך שלוש שנים ישראל תיסוג מכל השטחים. היו גם פרשנויות שונות האם מדובר בהצלחה ישראלית ובכישלון פלשתיני, או להפך; ועד כמה מובטחת בעתיד התמיכה האמריקנית; והאם באמת ישראל מבודדת כמו שטוענים חוגים מסוימים או שאינה כך לאור תוצאות ההצבעה באו"ם.

אולם, מה היה תוכן הצעת ההחלטה הפלשתינית שהוגשה למועצת הביטחון על-ידי ירדן ונתמכה על-ידי הליגה הערבית? לא ראיתי על כך דיווחים בתקשורת שלנו, למעט קביעות סתמיות שמדובר "בהחלטה קיצונית". ובכן, לאחר שבחנתי וניתחתי את ההצעה, נראה לי שהיא משקפת נאמנה את העמדות "הרגילות" של הפלשתינים ואת תפיסות עולמם, היא רוויה בקלישאות של ניסוחי שלום וביטחון ושאר הדברים הוורודים של "בלה בלה", וניסוחיה רכים יותר מניסוחי "היוזמה הערבית" בכל מה שנוגע לדרישות מישראל. מה הם המרכיבים המרכזיים המהותיים שישנם בהצעת ההחלטה או נעדרים ממנה?

ראשית לכל, הדגש הוא על "שתי מדינות". המושג "שתי מדינות לשני עמים", שהוא סיסמת הדגל של מרבית הציבור הישראלי וקריאת הקרב של כמה מפלגות פוליטיות, אינו מופיע! הסיבה ברורה ומהווה, לדעתי, את ליבת הסירוב הפלשתיני הרצוף והמתמשך לכל הסדר פשרה איתנו: הם, והעולם הערבי/מוסלמי אינו מכיר בכך שיש עם יהודי.

לתפיסתם היהודים הם בני דת שאנשיה פזורים בעולם ואלו שבישראל אינם אלא שלוחה ציונית של הקולוניאליזם המערבי. זאת הסיבה שהפלשתינים אינם מוכנים בשום פנים ואופן להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, מכיוון שאין בריה כזאת בנמצא. אם כך, מה הוא הניסוח של הצעת ההחלטה? "חזון שתי מדינות דמוקרטיות ומשגשגות, ישראל והמדינה הפלשתינית הריבונית... ".

בו בזמן, ההחלטה מדגישה כי יש "עם פלשתיני" הזכאי "להגדרה עצמית ולעצמאות במסגרת מדינת פלשתין שבירתה היא ירושלים". עם יהודי? יוק!! דעתי הברורה היא כי ברגע שהפלשתינים, בתמיכת מדינות ערב, יהיו מוכנים שניסוח דומה יהיה לגבי ישראל בכל הסכם שלום או החלטה בינלאומית בנושא - הגיעו ימות המשיח ו העם הפלשתיני אכן "יחצה את הרוביקון" ויסכים לפשרה שהיא באמת "היסטורית".

והמרכיב השני, המתקשר לראשון, הוא שהצעת ההחלטה, שכולה כאמור נופת צופים של דברי שלום ואחווה, אינה מדברת כלל וכלל על "סיום הסכסוך" בינינו לבין הפלשתינים. מה כן יסתיים בעקבות החתימה על הסכם קבע ונסיגת ישראל? הצעת ההחלטה חוזרת כמה פעמים וקובעת: "יסתיים הכיבוש". הפתרון של הסכסוך, על-פי ההצעה, הוא סיום הכיבוש, אך לא סיום הסכסוך. הסיבה ברורה: סיום הסכסוך קשור בהחזרת הפליטים לבתיהם בישראל, ובתיקון העוול הגדול שנגרם לעם הפלשתיני ב"נכבה", באסון שלהם במלחמת העצמאות שלנו ב-1948.

מרכיב שלישי מהותי קשור בסידורי הביטחון שכל כך חיוניים עבורנו. גם בהקשר זה ההצעה מוצפת במילים ריקות על ביטחון. אבל, הדבר הקונקרטי היחידי שנאמר לגביהם הוא שהם צריכים " לכבד את הריבונות של המדינה הפלשתינית". מה זה אומר? שהפלשתינים יכולים לבטל ולדחות כל דרישה ישראלית לסידורי ביטחון, בכלל זה שהמדינה הפלשתינית תהיה מפורזת, בנימוק שהדבר פוגע בריבונות שלהם. אצלנו ישנם לא מעטים הדוגלים בגישה שצריך לסגת לחלוטין עם "סידורי ביטחון מתאימים". הבעיה היא שיש תהום בין מה ש"מתאים" בראיה של ישראלים, לבין מה שמתאים בראיה של הפלשתינים.

מרכיב רביעי קשור לחמאס. הוא אינו מוזכר בהצעה; אולי ברמז עקיף כאשר סעיף בהחלטה מדגיש ש"רצועת עזה מהווה חלק אינטגראלי מהטריטוריה הפלשתינית שנתפסה ב-1967" (דרך אגב, לכל מי שההיסטוריה שלו מתחילה מבית הספר היסודי, אז רצועת עזה נכבשה מידי המצרים, שלא ספחו אותה למדינה המצרית, ואילו יהודה ושומרון (הגדה המערבית) נכבשו מידי ממלכת ירדן שכן ספחה אותה לממלכה).

ההחלטה גם קוראת לשיקום הרצועה, לפתיחת הגבול ולחיזוק הפסקת האש. בהקשר אחר ההצעה מדברת על הימנעות מכל אלימות וטרור. איך כל זה מתקשר עם המציאות שבה החמאס שולט בעזה, הבידול בינו לבין הרשות הפלשתינית רק הולך וגדל, והאלימות היא האידיאולוגיה שלו? ליבת הבעיה היא שזה לא מסתדר. זה מה שהופך את כל "ההכרות "במדינה פלשתינית, או כל הסדר של נס עם אבו-מאזן, למנותק מהמציאות בו כמחצית מהאוכלוסייה הפלשתינית אינה ב"מדינה המוכרת" או שאינה בהסדר.

המציאות תשתנה לחלוטין בשני מצבי יסוד עתידיים אפשריים: או שהחמאס יופל ברצועה, או שהחמאס ישתלט גם על יהודה ושומרון אם בבחירות או באלימות.

אז מה צפוי לנו בהמשך הדרך? לדעתי, ועשויות להיות כמובן דעות אחרות, אבו-מאזן ימשיך במלחמה המדינית-משפטית שלו נגד ישראל על-מנת להטרידה, לכרסם בלגיטימיות שלה, ולהתחמק מכל פשרה; ובמקביל תימשך "ההתנגדות העממית" בשטח הכוללת כמובן גם זריקת בקבוקי תבערה ושריפת ילדות (לא שמענו את אבו-מאזן מגנה את זריקת בקבוק התבערה ששרף ילדה ישראלית כי הזריקה מהווה חלק מ"ההתנגדות העממית" הלגיטימית של הרשות הפלשתינית); זאת תהיה האסטרטגיה המרכזית שלו ולא משא-ומתן ישיר המצריך פשרות.

כל זה לא מחייב את ישראל רק להתגונן ולהדוף, אלא גם לתקוף, ולא להזניח לרגע את המשפט המלא: "שתי מדינות לאום לשני עמים: העם היהודי והעם הפלשתיני". מעניין לראות איזו מפלגה אצלנו תחרוט זאת על דגלה. מה פשוט מזה לכל מפלגה ציונית?