1. מה ראיתי שם, באוניברסיטת וורוויק הקרה באנגליה, בשבוע שעבר? אלפי יהודים מרחבי היבשת הישנה מגיעים לכנס "לימוד" ("Limmud") לעסוק בתורה. תורה במובנה הרחב, המקיף, הכולל שטחי חיים מגוונים.
במשך כשבוע פקדו המונים את חדרי הלימוד ועסקו בטקסטים קדומים ועכשוויים, ברלוונטיות של המסורת היהודית. מובן שישראל ומעמדה בקרב יהדות העולם וגם הסכסוך הערבי-ישראלי הישן והטוב לא נפקדו. האנטישמיות באירופה הבעירה חלק מהדיונים שעסקו בנושא המטריד הזה.
באחד החדרים האזנתי לסיפורה של אקטיביסטית מרשימה על מסעה מהתבוללות כמעט מלאה, אל חיקה של המסורת היהודית. מה שעורר אצלה את הניצוץ שהבעיר להבות היה לידת בנה הראשון והתחושה שהיא חלק משלשלת ארוכה שאינה בדיוק מבינה מהי, אבל אינה רוצה להתנתק ממנה. לכן ביקשה להעבירו בבריתו של אברהם אבינו בסתר, בבית החולים, בלי שאיש יידע. אבל משם עלתה והתעלתה.
בחדר אחר עסקו במשמעות החברתית של ההחמרה ההלכתית, הפגנת הצדיקות והשפעתה על הסטנדרטים המוסריים של הקהילה היהודית. ממול שמעתי שיעור מבני זוג (דתיים) על מין ביהדות, ואחר-הצהריים ישבתי מול
נתן שרנסקי שסיפר ב-18 דקות מדוע השחמט הציל את היהודים ובעצם החזיק אותו בחיים בחדרי החקירות.
השחמט מזכיר את מוסד הישיבה היהודי: בשני המקרים יושבים בחברותא, מקשים ומשיבים, מבצעים מהלכים אינטלקטואליים שהם בסיס להתקפה הבאה. כך יכול היה שרנסקי לתכנן את מהלכיו מול חוקרי הקג"ב הרוסי שהאשימו אותו ר"ל בציונות.
בשבת התפזרו הנוכחים (אלה שרצו) בין מניינים שונים ומשונים מסורתיים, שוויוניים, רפורמיים. כולם התפללו לאל אחד וקראו בפרשת השבוע מספר אחד. הפרשנויות היו שונות, אבל זאת אוּמנות ידועה בעמנו. משחר היותנו אנחנו מפרשים ומתפרשים.
על הקיר הייתה רשומה השאלה (בערך), ממה אתה נח בשבת? מישהו רשם: פייסבוק, אחר: טלפון נייד, ואחר: מחשבות רעות ועוד. במוצאי שבת ערכו טקס הבדלה גדול, והמנחה אמר שדווקא ההבדלה עוזרת לראות את המיוחד והשונה של כל אדם ולכבד זאת. יותר מכל, התחושה שעלתה הייתה השייכות של כל המשתתפים לציביליזציה העצומה שהוריש לנו העם היהודי. שייכות שהיא גם זכות.
2. מה ראיתי שם? ראיתי תורה שחוזרת לאכסניה שלה, תהליך שאנחנו בתחילתו, שבו העם היהודי חוזר ומתפייס עם מקורותיו, לאחר כמאתיים שנים של הינתקות. בארץ מכירים תופעה זאת משני העשורים האחרונים. השיבה אל "ארון הספרים היהודי", הרצון הכן להתוודע לאוצר התרבותי והרוחני שהורישה ציביליזציה כלשהי לצאצאיה.
לאחרונה הוחל במיזם לאומי בשם "929" ללימוד יומי של פרקי התנ"ך. הנושא מפחיד חלק בחברה, החושש מ"התחרדות", "מיסיונריות" ואפילו "לאומנות דתית". אבל אנחנו הרי לא באמת התנתקנו ממקור חיינו, לא ברחנו לגמרי ממורשתנו. ביקשנו להתנתק מעטיני הגלות, לבצע מה שהפסיכונאליטיקנית מרגרט מאהלר טבעה בהקשר אחר כ"ספרציה לצורך אינדיבידואציה", היפרדות מחבל הטבור ההורי לשם גיבוש האישיות העצמאית.
גם במקרה שלנו כעם, נדרשנו להיפרד מחבל הטבור הגלותי, לבצע מרידה בדת ובממסד הדתי שהגדירו את היהודי בגלות, כדי להחיות בתוכנו את החלק הלאומי שנבלע ואבד בשנות הגלות הארוכות. מה שפרויד כינה "רצח אב", ולפיו סילקה האליטה היהודית במאה ה-19 את מה שהיה עד אז עילת הקיום (raison d'etre) של עמנו: האלוהים, אותו אב קדמון שעמד בראש המשפחה היהודית וכעת הואשם במצבו של הקולקטיב היהודי בעיקר במזרח אירופה ובמרכזה.
סילוק הממד הדתי ממרכזיותו בחיים היהודיים והפיכתו לעניין אישי בלבד, העלה מן המתים את הלאומיות היהודית והוביל להקמתה של מדינה יהודית עצמאית, 1,813 שנה לאחר אובדן עצמאותנו בעקבות כישלון מרד בר-כוכבא.
נוסף על כך, כאשר מקימים משפחה, מגלים שחלק מהחלטותינו כלפי ילדינו דומות בהחלט למה שעשו הורינו כלפינו. כאן מתחיל שלב הפיוס עם ההורים, ההבנה שמאבקנו לעצמאות אישית ומחשבתית אינו צריך להתקיים מול ההורים עצמם, אלה הקיימים במציאות - אלא מול הדימוי שלהם כפי שהתקבע בנפשנו פנימה, ומשם צריכים לנהל את התהליך.
3. בשני העשורים האחרונים החל בחברה הישראלית תהליך של התפייסות עם הזהות הדתית והמסורת היהודית. מכיוון שזאת ראשית התהליך אפשר לראותה בפריפריה התרבותית: במוזיקה, למשל, בטקסטים שפעם הוקצו לשוליים החברתיים וכיום נחשבים לזרם המרכזי, בסוציולוגיה של הזמרים עצמם שרבים מהם שומרי מסורת. אלפי קבוצות - רובן אינן דתיות - מפוזרות ברחבי הארץ ומקיימות שיח לימודי סביב נושאים הקשורים במסורת.
התהליך הזה מתבטא בהבנה הציבורית שהסתירות בין מסורת למודרנה, בין בחירה חופשית לקבלת שבת, בין אמונה באלוהים לשמירת שבת שלא בדיוק כהלכתה - הן סתירות ממסדיות, כפי שקבוצות מסוימות בחברה רואות זאת. אבל בחלקים גדולים בחברה "זה הולך ביחד" כפי שאמר לי פעם גיטריסט עם כיפת צמר ענקית, עטור טלית ותפילין, שבאמצע תפילתו הוציא את גיטרת הגיבסון המדהימה שלו וניגן את "מלון קליפורניה". לאחר מכן שב לתפילתו וקרא "שמע". לעיתים אנחנו בוחרים להיכנע לסתירות ולרצון להשמיע קול אחיד ומונוטוני. אבל החברה הישראלית - ואחיותיה בתפוצות - מוכיחות שאין זה כך.
חכמינו לימדו שאלוהים מתגלה בפנים שונות. על ים סוף נגלה לעַם כבחור וכאיש מלחמה, ובהר סיני נגלה להם כזקן מלא רחמים, ובזמן החורבן התגלה כאישה לבושה שחורים המבכה על בניה. הנביא ישעיהו מתאר את האל כגיבור השב משדה הקרב ובגדיו מגואלים בדם אויביו: "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם, חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה, זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ..."
משעה שהעם היהודי חזר הביתה אל ארצו, חוזרות המסורות הקדומות וגם הרוח הלאומית שהייתה רדומה אלפיים שנה. העימות בין הלאומיות החילונית לבין האידיאה הדתית יוליד בסוף ביטוי ייחודי אקטואלי לציביליזציה האדירה הזאת של העם היהודי. אנחנו רק בראשית התהליך. סבלנות.
