יומן דרכים על אדם וסביבה

הסוציולוג וההוגה פרופסור שמואל אייזנשטאט התבטא פעם כי ישראל אוהבת את העלייה אבל פחות אוהבת את העולים. על משקל זה אני ניסיתי להצביע על ההבדל בין ישראל לבין הישראלים. הבאתי איזו אמירה שנונה שפורסמה דומני בשעתה במגזין "ניו-יורקר" שמיוחסת למבקר תיאטרון שכתב: "התפאורה הייתה נהדרת. חבל שהשחקנים הסתירו אותה". ניסיתי כאמור לגזור גזירה שווה לגבי ישראל והישראלים ואף פיתחתי תיאוריה שלמה בהקשר לאמירה זאת. יש אנשים כמוני שאם הם נעולים על תפיסה מסוימת, רק הם המנעולנים שיכולים לפתוח אותה.

משום כך, מדי פעם בפעם אם מזדמן לי אני אומר לעצמי משהו אסוציאטיבי לכתוב במשלי: "לֵךְ-אֶל-נְמָלָה עָצֵל, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם" -לך אל הארץ עצל, ראה דרכיה ומה שבצדם- וחכם. ואז אתה מגלה שלא הכול כמו ירושלים היפה מצועפת ברעלה שחורה, ולא הכול בלבן, כמו העיר ללא הפסקה. יש עוד מקומות ועוד אנשים. ואצל חלקם קורה ההפך.

ביקור היסטורי

וזה מביא אותי כמעט 67 שנים לאחור כחודש לפני הקמת המדינה, כאשר צעירי ההגנה כבר גויסו לקראת הקמת צה"ל. משום מה אני התל אביבי גויסתי לחטיבת כרמלי, לאמור חטיבה שלחמה בצפון, שבראשה עמד משה כרמל. בסיס האמונים שלנו היה ליד קיבוץ אלונים בעמק יזרעאל המערבי. נוף מרהיב שממערב לו מורדות הכרמל, ממזרח הר תבור ובתווך העמק הירוק, הירוק, ופה ושם גבעות רכות מצפון. לא הספקנו להשביע עיננו בנופים. עסקנו באמונים אשר נמשכו גם עם ההכרזה על הקמת המדינה. לא זכור לי שהיה אצלנו חג מיוחד, או שלכבוד האירוע קבלנו חופש. אולם באחד הימים שזכינו לחופשה של יום, חברי ואני לכיתה ובעצם רבים מן המחלקה קפצו לקריית טבעון הסמוכה כדי להכיר בנות צעירות, שהיו חסרות לנו .זאת הייתה היכרותי עם טבעון והסביבה הקרובה בעמק יזרעאל. עם סיום האמונים הועברנו צפונה, לגליל המערבי ואחר כך לגליל העליון.

אז המושבה נקראה טבעון ובמסגרת לימודי שטח, המפקדים, רובם מחיפה והצפון, הרביצו בנו קצת ציונות שקשורה במקום. ידענו על בית שערים, מתקופת הבית השני, שנמצאת בקרבת מקום. ידענו על גבעת שיח אברק, מן התקופה של יישוב הארץ בראשית המאה הקודמת. על רצח בכיר השומרים, אלכסנדר זייד, בסביבה. זה החלק ההיסטורי הרחוק.

החלק הקרוב הוא היות טבעון יישוב שמצטיין בשמירה על הסביבה. הירוק שהיה הוא ירוק יותר. בגבעות בתחומי היישוב וסמוך אליו גדלים שרידי יער אלון התבור והלבנה הרפואית. יש חורש טבעי וכן ייעור אינטנסיבי חדש של אורנים . בין עצי אלון התבור מצוי עץ האלון עתיק שהיקף גזעו 5.3 מטר. בטבעון לא מפתחים תעשיה, מקפידים על מיחזור וכיוצא באלה תקנות ונהלים שלא זו בלבד שמשמרים את אופי המקום באחד החלקים היפים של עמק יזרעאל המערבי, אלא יש באלה כדי למשוך אוכלוסיות חזקות של צעירים שמבקשים לגדל את המשפחות באווירה שונה מזאת שבערים. בנסיבות אלה חזקה גם ההזדהות הקהילתית, האכפתיות, ההתנדבות ופעילות אחרת שיש בה לשפר את איכות החיים. מערכת החינוך בה מפותחת, מסביבה מסלול נסיעה לאופניים, מתקני ספורט, בריכות שחייה, קונסרבטוריון ותזמורת כלי נשיפה שזכתה בגביע זהב בתחרות בינלאומית. בקיצור ישוב ישראלי איכותי מאוד שלא שומעים עליו וללא ספק יש רבים כמוהו. אנטיתזה מוחלטת ל"כפור", ולניכור במטרופולין שבה ה"אני", הוא האדון העליון.

מפגש בין בלוגרים ומסר חברתי פוליטי אקטואלי

מה שהביא אותי למקום, זה לא המפגש עם הסביבה שבה התחלתי את שרותי בצה"ל לקראת מלחמת העצמאות. זה היה ערך מוסף. הביאה אותי בלוגרית, אורנה שני. ברשומה על כחש ומרמה בחברה הישראלית, נתקלתי בבלוג שלה שבה היא קבעה כי הכחש מתחיל בכחש עצמי. היא הביאה דוגמה מצוינת על פיצול האישיות של הישראלי כאשר לפני הצהרים הוא עוסק בנדל"ן ובערב מפגין למען צדק חברתי. קראתי גם מסה שלה בתחום החברתי, ליתר דיוק אנתרופולוגיה שבה היא מתמחה ומרצה בנושא זה. היא סקרנה אותי. נסענו בתי ראומי (הנהגת) ואני לקריית טבעון במזג אויר גשום, לא הכי מתאים לנסוע לחבל ארץ שבימים בהירים הוא חג לעין- העמק במלוא תפארתו .אבל היה פיצוי במפגש עם אורנה שני ובתה הקטנה והשנונה, רומי. בדירה מאוד צנועה ואבזרים חסכוניים, אורנה לא רק יושבת מול המחשב ומתחקרת ומכינה הרצאות. היא מציירת, היא מאיירת, היא קריקטוריסטית, היא מחבבת בעלי חיים, היא מכורה לטבע ולסביבה, היא רגישה מאוד. והיא יפה מאוד.

לקראת הביקור קראתי באתר של " מפלגת אור"( שעל קיומה לא ידעתי) את הדברים הבאים על אורנה שני שנמנתה עם מקימי המפלגה.
אורנה שני, אנתרופולוגית (תואר M.A) ילידת 68, נשואה והורה לילדה: "הצטרפתי למפלגה משום שאין ברירה. ארגונים התנדבותיים עוסקים בקוסמטיקה חברתית ועזרה פרטנית ואקוטית, למפלגות הקיימות אוריינטציה סקטוריאלית, מערכת החינוך מחלקת ומחולקת למגזרים, והמונח 'חברה ישראלית', כיחידה עם לכידות ואחריות קולקטיבית, מתמסמסת. דגליה של מפלגת 'אור' בראשות ירון ידען, מנהיג עם מודעות חינוכית ואידיאולוגיה חילונית הומניסטית, פונה לכלל הציבור הישראלי בכוונה לגבש אותן ולהצעידו קדימה להתנהגות המושתתת על חשיבה נאורה. אני מעוניינת במדינה שערכיה נשענים על חשיבה הומניסטית ופועלה על חשיבה רציונאלית. איני מעוניינת במצב הנכשל שבו קברניטי המדינה מושחתים, ובנוסף נוטים להשיט את המדינה בסערת ים עם עזרי ניווט כמו ספרי תפילה וברכות של רבנים."

"זהו- אורנה?"- שאלתי אותה.
"מדובר בכמה דרכים. אחת במישור האישי. הייתי רוצה להפוך את העולם למקום אנושי מתחשב וסובלני יותר, ברזולוציה היומיומית זה בא לידי ביטוי במנות קטנות מדי - למשל הקו שמנחה אותי בהרצאות, בתחום האנתרופולוגיה, הוא היכולת להרחיב את העדשה של האמת כפרספקטיבה, אמת כנקודת מבט אחת מיני רבות, זו נקודת פתיחה טובה לבחון אפשרויות להשתפר. פשוט להעז לבחון ולחשוב כי מכאן הדרך לחלום קלה יותר. וכשחולמים, הגבולות יכולים להתרחק מהניכור האנושי."
"ומה הדרך האחרת?"
"דרך נוספת מבחינתי להנחיל ערכי הומניזם הייתה להקים מפלגה, כך התאגדנו כמה מאות איש ואישה עם רצון אמיתי לעשות שינוי. אנשים מכווני מטרה למנוע התפוררות של החברה הישראלית על-ידי הנחלת זכויות וחובות שוות לכל אזרחיה. הדגל הנוסף שלנו הוא הפרדת מוסדות הדת מהמדינה שהפוליטיקאים עד היום הראו אזלת יד, לא מנהיגות ולא טובת האזרח. המושג 'זהות יהודית' הפך למנטרה בחסות ובבעלות החרדים - כך במקום לרפא את החברה מתחלואים ועוולות ולטפח רווחה וקידמה אנחנו מתקצבים אמונות של אנשים, גזענות ואפליה, משום שאלו הפכו לפרות קדושות. כאשר אנחנו מתקצבים אותם מקופת המדינה הרבה מעל למיליארד שקל בשנה זה פשוט עקרות הזויה."
"לדוגמה?"
"בבקשה דוגמה אחת קטנה היא העובדה שבכל עיר יש רב אשכנזי ורב מזרחי - ושמשכורתם 40000 ש"ח בחודש כול עוד הם חיים. שער בנפשך שמדינת ישראל הייתה בוחרת לכל בית דין שופט אשכנזי ושופט מזרחי - הרי שהיו יוצאים להפגנות המיליון בסיסמאות גזעניות"
"את מתייחסת לנושא המגזרי"
"אמת. אנו מתנגדים לחינוך המגזרי בישראל .עד כמה מגוחך שהחינוך החרדי מהווה 24% הדתי 15% והערבי 24%. יחד 63% מתחנכים היום נגד ערכי הדמוקרטיה וללא תוכנית ליבה. אחריות קולקטיבית או חברה ישראלית הופכת למושג דמיוני. מדינה שרוצה לחזק ולקדם עצמה אסור לה לאפשר מגזריות חינוכית זו דרך ברורה לאבדון. ופצצת הרימון שנתניהו החזיק הולכת להתפוצץ".

"והנה אורנה, עקרונות כה יפים, והייתה גם המערכה הציבורית בעד צדק חברתי. מדוע לא הצלחתם?"

"המפלגה לא צלחה משום סיבות רבות ביניהם שיקולים פוליטיים שאנשים עושים, או בשל העובדה שאנשים בוחרים את 'הרע במיעוטו' בעקרון יש לא מעט מנדטים שתומכים ברעיונות המפלגה, אבל הדרך לפרוץ לתודעה הציבורית היא תקשורת . מסתבר ש "כלבי השמירה של הדמוקרטיה'" מדווחים נכונה על מחדלים ופרשות בפוליטיקה אבל כושלים לא פעם במתן ביטוי הולם בשקלול בין המפלגות השונות המתמודדות. מספיק שסקרים יוסיפו את מפלגת אור, או שכמות הראיונות עם ראשי המפלגות השונות הייתה שווה, לא רק שהיינו חווים פסטיבל דמוקרטי מרתק במקום המעגל הסגור הידוע, המוכר והנכשל, היינו וודאי מקבלים את המנדט המכריע."
"ומה בנושא הסביבה. אני משער שיש לכם עמדה"?
"בוודאי. אבל אני מבקשת להעיר שקראתי את הבלוג שלך על אילת ועל שבתך נתי ובנה שון הצילו כלב פצוע ממוות. וזה נגע. כי עניין נוסף שקרוב לליבי הוא בעלי החיים - נושא החמלה והכרות עם בעלי החיים הוא נושא שהייתי שמחה באמצעות המפלגה להעלות, משטרת חיות, תוכנית לימודים בבתי הספר ועוד. אני מתנדבת בכלביית "גלבוע אוהבת חיות" שבטבעון זו השנה השלישית שהיא קיימת. זו שליחות עם מטרה, אני מלטפת כלבים מוציאה אותם לטיולים זוהי תרומה צנועה שלי ליתומים על ארבע, עד שיימצאו משפחות. היום אני חשה כמו סיזיפוס, אותן עיניים עצובות, אותן פציעות, אותם הכלבים . אותן ההזנחות משחזרות את עצמן ומתעצמות וזה לא נגמר. אני בתוך הסרט הנע שכיכב בו צ'ארלי צ'אפלין ב"חיים המודרניים" אני באותה הפינה והכלבים עוברים."

עד כאן אורנה שני. להערכתי בשעה שבכול הקשור באמונה, ניתן לומר ש"כול אחד באמונתו יחיה". אולם כשמדובר בהשפעה פוליטית חברתית, רסיסי תנועות הולכים לאיבוד. יתרה מזאת, הולכים למקומות הלא נכונים. מוטב לבחור בתנועה הקרובה ביותר בהשקפת עולם, ולהשפיע מבפנים. ככה זה בעולם וככה זה אצלנו. הדוגמה הטריה היא בחירת המועמדים לרשימת מפלגת העבודה הכוונה לאלה שעומדים בפסגת הרשימה. נשים וגברים צעירים עם קבלות..

לנשום את החופש

אשר לאורנה שני, כאמור, מלבד תחום האנתרופולוגיה שבו אורנה שני מרצה, היא גם ציירת, מאיירת, קריקטוריסטית, משתתפת בתערוכות ציור וגם מתפרנסת מהנחיית קבוצות שיחה באנגלית. אגב, אורנה נולדה באוסטרליה וחיה שם עד גיל שלוש, בשעה שאביה יורם שני היה שם שגריר ישראל. אבל את רוב שנותיה היא גדלה בגבעתיים ממש חלק מן העיר ללא הפסקה מבחינת האפשרויות.

"בעיר הגדולה ייתכן שהייתי מגיעה למיצוי רב יותר של עצמי. בעקרון הצלחה יכולה להתקיים בכל מקום, רק צריך את הדרייב הנכון והקשרים הנכונים - אותם כנראה קל יותר כשחיים במרכז.
אבל ייתכן באותה המידה שהייתי נבלעת בין רבים, כאן בטבעון אני יכולה לנשום את הטבע ולהעריך את הירוק של עמק יזרעאל מדי יום, לצאת לוואדיות, לגלות עם הבת שלי את עקבות חזירי הבר, לדהור על סוסים ולנשום את המרחבים"

אלה המרחבים שאליהם התייחסתי כאשר המלצתי לצאת לדרך. אתה יוצא ואז המרחבים באים לקראתך. לאנשים כמו אורנה שָני יש מרחבים, ולחופש משמעות כפולה. פיזית ונפשית. כול מה שאנו צריכים זה רבים כאלה, ואם הם ישנם שיתפקדו. אז זאת תהיה גם ארץ יפה וגם אנשים יפי נפש, שלעתים דווקא התפאורה מסתירה אותם.