"יש לזכור, כי אירועים אלה הם אירועים פרטניים" - מגדיר (יום ב', 26.1.15) היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, את פרשות ניצב קובי כהן וניצב ניסים מור שנחשפו ביומיים האחרונים.

זה מזכיר לי את מה שאמרתי פעם למישהו שעבד אתי וביקש משהו באופן חד-פעמי: "חד-פעמי היום, חד-פעמי מחר, חד-פעמי מחרתיים". גם כאן: מקרה פרטני אתמול, מקרה פרטני היום. אולי וינשטיין שכח, אבל מור הוא השישי שעתיד לפרוש בעל-כורחו בתוך שנה. קדמו לו כהן, מנשה ארביב, ברונו שטיין, יוסי פריינטי וניסו שחם. אז זה "פרטני"?

ועוד לא אמרנו כלום על דנינו, על טיוח החקירה נגד המאהבת שלו ועל שקריו ועל כזביו ועל זלזולו בדמוקרטיה. וזה לא רק בצמרת המשטרה. הנה כמה כותרות שפרסמנו כאן בחודש האחרון:

• "שוב: מחדלי חקירה ושקרים של שוטרים" (25.1.15)

• "תביעה: המשטרה לא ביטלה צו עיכוב יציאה" (19.1.15)

• "העליון: המשטרה הפרה צו בנוגע לגליק" (6.1.15)

• "הרופא הראשי של מג"ב טוען שפוטר שלא כדין" (5.1.15)

• "שוטר תנועה מואשם בשוחד ובעבירות מין" (2.1.5)

• "חריגה מהחוק ופגמים בחקירת קטין רוצח" (31.12.14)

• "רב-פקד התעלל בעציר וגרם לו כוויות" (30.12.14)

הבעיה, מר וינשטיין, איננה מתחילה בניצבים וגם לא נגמרת שם. הבעיה היא בגוף כולו, המסואב מכף רגל ועד ראש. גוף שלפי ממצאי מבקר המדינה, מפר את החוק על בסיס יומיומי. גוף שלדברי נשיאת בית המשפט העליון בדימוס, מציב יעדים הפוגעים בזכויות אדם. גוף שלא עובר שבוע, פשוטו כמשמעו, בלי שמישהו מעובדיו ייחשד, יואשם או יורשע.

נכון שאסור לדבר בהכללות. נכון שכנראה רוב השוטרים אכן עושים את עבודתם נאמנה (גם אם לא בהצלחה גדולה מדי, לפי נתוני הפשיעה של המשטרה עצמה). אבל אסור לדבר גם בהכללות מהכיוון הזה, כמו שעושה וינשטיין: "כלל קציני וקצינות המשטרה, השוטרים והשוטרות, המסורים והנאמנים" - כי יש יותר מדי שאינם כאלו.

המציאות מתקרבת יותר לאותה אימרה צינית, שהן וינשטיין והן דנינו - שניהם עורכי דין - אמורים להכיר: 98% מעורכי הדין מוציאים שם רע לכל היתר.