נאום השבטים האמיתי

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, נאום בכורה בכנסת ישראל אמור לצאת מתוך הנחת מוצא ברורה ולענות לשאלה פשוטה. גם הנחת המוצא וגם השאלה נוסחו על-ידי אותו משורר. הנחת המוצא היא כמובן שאנחנו עם סגולה. השאלה הפשוטה היא: אז למה לי פוליטיקה עכשיו? ואת התשובה לשאלה הזאת אני צריך לתת לא רק לכם, חבריי חברי הכנסת, אני חייב אותה, ראשית כול, למי שנמצא כאן ביציע, להוריי היקרים ולמשפחתי, לאשתי, לחנה, לליבי, לבנון, איילת חן וגילי ערבה, וגלעד שלא נכנס מחמת גילו הצעיר.

אני מקווה שאני לא מסבך אותם עם מבקר המדינה כשאני מגלה כאן שהם התורמים העיקריים - לא תמיד בבחירה מלאה אבל תמיד ברצון ובאהבה - לקמפיין הבחירות שלי. התשובה אמורה להינתן גם לחבריי למפלגה ולסיעה, היא אמורה להינתן לבוחרים שלנו, אך יש עוד אדם שזקוק לתשובה לשאלתו הנוקבת של שלומי ברכה: למה לי פוליטיקה עכשיו? והאדם הזה הוא אני. וברשותכם, את התשובה הזו, אשתדל לתת היום, כאן מעל במה נכבדה זו.

יש לנו מסורת כיצד מספרים סיפור. כמו בהגדה של פסח: מתחיל בגנות ומסיים בשבח. אז נתחיל. שני אירועים מרכזיים ליוו את התבגרותי האישית והפוליטית, שני אירועים שבהם - בצער רב, חייבים לומר - נזנחה ארץ ישראל, נזנחה תורת ישראל ונזנח גם עם ישראל. האירוע הראשון הוא כמובן הסכמי אוסלו. האירוע השני הוא ההינתקות, הגירוש מגוש-קטיף ומצפון השומרון. בשני אירועים אלה הפוליטיקה הישראלית השליכה מאחורי גווה את ארץ ישראל ואת תורת ישראל. ואין זה פלא ששני אירועים אלה לוו גם בפגיעה קשה בעם ישראל, לא רק בתוצאתם העגומה אלא גם בדרך קבלת ההחלטות, בהתעלמות הבוטה מרצון העם, בעריקה ממפלגות, בסטייה בוטה מההבטחה לבוחר ובהשתקה בוטה ואלימה של כל הקולות המתנגדים.

אפשר וצריך לדבר רבות על הדרך שנטלה מערכת המשפט באותם ימים אפלים של מדינת ישראל הדמוקרטית. איני נמנה על אלה הסבורים שיש להעניק לבית המשפט ולשומרי הסף כוח רב, כדי יוכלו לעמוד על המשמר מפני החלטותיו של רוב דורסני ורגעי - מסיבות רבות - אבל אותם חסידים של בג"ץ ושל הנשיא בדימוס אהרן ברק, שבית המשפט העליון פועל ברוחו ובצלמו, חייבים לעצמם ולנו הסברים: כיצד התגייסה מערכת המשפט לסגירתה של תחנת הרדיו הימנית היחידה בישראל? כיצד אושרו מעצרי קטינים המוניים? כיצד בית המשפט, שאצבעו קלה על הדק ביטול חקיקה למען הגנת תחביבי המסתננים, לא חשב שחייהם, כבודם, קהילתם ואפילו קבריהם של אזרחי ישראל, תושבי גוש-קטיף וצפון השומרון, "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש וְנֹפֶת צוּפִים", ראויים לאותה רמת הגנה? והעוול הזה מחכה לדין צדק. הוא עודנו ממתין. אבל כפי שנראה בהמשך, דין איננו הכול, הוא רק מרכיב אחד במציאות.

בכל פעילותי הציבורית והפרטית עד כה התמקדתי בעיקר במערכת המשפט. כעורך דין, בתיקים שבחרתי והתיקים שבחרו אותי, גם כשייסדתי יחד עם שותפי לדרך, יהודה עמרני, את התנועה למשילות ולדמוקרטיה. גם כאן, בכנסת, אעשה ככל יכולתי להביא לתיקון הטעון תיקון במערכת המשפט. אך מערכת המשפט והמשפט כולו אינם פועלים בחלל ריק. בית המשפט טוען פעמים רבות שהוא נאלץ להתערב; שהוא מציל אותנו מעצמנו. גם בימים אלה ממש, גם בשעות אלה ממש, תוך כדי שאנו מדברים כאן, בית המשפט סבור שעליו להתערב ולפתור באמצעים משפטיים משבר שהינו בראש ובראשונה משבר פוליטי.

המשפט האחרון בספרי מפלגת בג"ץ הוא ציטוט של שופט אמריקני שתרגם נשיא בית המשפט העליון שלנו, משה לנדוי, זיכרונו לברכה: "חברה השסועה עד כדי כך שרוח המתינות נסתלקה ממנה, שום בית משפט לא יוכל להציל אותה. חברה שבה חיה רוח זו, אין לה צורך שבית משפט יצילנה. חברה המתחמקת מאחריותה, בהטילה על בתי המשפט את טיפוח הרוח הזו, סופה שהרוח הזאת תגווע בה".

התפקיד הכבד הזה של עצירת השיסוע, של החייאת הרוח, מוטל דווקא על כתפינו כאן בכנסת. בואו איתי למסע בעקבות הרוח, נראה אם תביא עימה בכנפיה פתרון כלשהו, או לפחות רמז לפתרון.

אני מתנגד לדמוקרטיה מערבית. אני בעד דמוקרטיה יהודית. המערבית לא מספיקה. היות יהודי אין זה רק עובדה ביולוגית אלא גם מוסרית ואתית. יש לנו תוכן יהודי מיוחד שצריך להיות נחלת העולם. ערך החיים וחירות האדם עמוקים אצלנו לפי תורת הנביאים מאשר בדמוקרטיה המערבית. הייתי רוצה שעתידנו יהיה בנוי על אתיקה נבואית, על מדע עליון, על שכלול מכני עליון. על הדברים הללו, למרות שאני מסכים איתם בכל לב, אינני יכול לקחת את הקרדיט. אלו דבריו של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, ומי שאחראי לניסוח הסופי של מגילת העצמאות, הניסוח שהמילים "יהודי" ו"ויהודית" על הטיותיהן השונות מופיעות בה 20 פעמים. המילה דמוקרטית, אף לא פעם אחת.

אז אם כדוד בן-גוריון אנחנו מחפשים את התוכן המיוחד שלנו ורוצים לבסס את עתידנו ואת מדינתנו על אתיקה נבואית, אלך ברשותכם, עם תרמיל ומקל, אחר הנביא יחזקאל. "ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו, ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו. וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידיך - - - ודבר אליהם כה אמר ה' אלוהים הנה אני לקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו שם וקבצתי אותם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם. ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכלם למלך ולא יהיו עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד. ולא יטמאו עוד בגלוליהם ובשקוציהם ובכל פשעיהם והושעתי אתם מכל מושבתיהם אשר חטאו בהם וטהרתי אותם והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלוהים. ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם. ובמשפטי ילכו וחוקותי ישמרו ועשו אותם".

זהו נאום השבטים האמיתי, חבריי חברי הכנסת. המדע העליון שבן-גוריון דיבר עליו מחייב אותנו להתרחק מסדר ישראלי חדש, שעוסק בבניין הכלכלה, התרבות, החינוך, השירות הציבורי והצבא, אך מפחד לענות על השאלה הפשוטה ביותר: לשם מה כל זה? נוכל לשעבד את עצמנו להקמת בניינים יפים מעץ ואבן, משיש ומפלדה, אך עם ויתור על הנשמה. לכאורה הוויתור יהיה כדי שכל שבט משבטי הנשיא ריבלין ירגיש בבית, אך למעשה הוא יוודא באופן סופי ומוחלט שאף אחד מאיתנו לא ירגיש בבית. זו אינה הרוח הנכונה. שוב תגיע האתיקה הנבואית של יחזקאל ותודיע לנו: "והעלה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אמרים, נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן". לא נתקבצנו כאן כדי לשרת את העץ ואבן; לא באנו לכאן כדי לייצר בית נטול נשמה לשבטים חדשים, אלא כדי לאחד את שבטי ישראל, שבטי ישראל ההם, הישנים. ומוסדות השלטון שלנו, כמו גם כללי הכרעה, צריכים לשרת את המטרה הגדולה הזאת. זה לא פשוט. האיחוד הזה מלא סתירות פנימיות כמו הבית הזה, כמו הכנסת. "לעץ אחד והיו לאחדים" - אחדות וריבוי, מחלוקת, הסכמות מלחמות ופשרות.

כשבנו שבטי ישראל את מדינת ישראל הראשונה ההגעה לאיחוד ולשילוב הזה הגיעה אחרי מאות שנים שבהן "אין מלך בישראל. איש הישר בעיניו יעשה". תנו לזה לשקוע. בואו נבין את זה. היינו זקוקים לפרק זמן כל כך ארוך גם כשהגענו לארץ אחר תקופה ארוכה של גיבוש במדבר, גם אחרי שכל עם ישראל חווה את אותן חוויות, ראה את אותם ניסים, אכל יחד את אותו המן מאותו המסטינג, ולמד את אותה תורה מפי אותו מורה.

מלאכת איחוד השבטים היום היא מלאכה מורכבת בהרבה, וכמו איחוד השבטים של אז היא צריכה להיעשות בהדרגה. בן-גוריון הבין זאת היטב. בטיעוניו המתנגדים לכינונה של חוקה למדינת ישראל הסביר שקביעת הסדרים נוקשים על בסיס יחסי כוחות זמניים תגרום לכך שמדינת ישראל לא תוכל להיות מדינת העם היהודי. קיבועם של ההסדרים באופן נוקשה עלול לגרום לחלקים מיהדות התפוצות להרגיש שמדינת ישראל אינה הבית שלהם. גם אותם חלקים מיהודי מדינת ישראל שנמצאים במיעוט עלולים לחוש שזה אינו ביתם. וכך נבנו ההסדרים בשיטת טלאי על טלאי. הסכם הסטטוס-קוו, ההסדרים בעניין הגיוס, הגיור, השבת, המשפחה, ההפלות, הנישואים והקבורה. ואפשר להמשיך עוד הרבה. הטלאים הם מכוערים. אבל כמו שלמדתי בבית הוריי, שיושבים פה, עדיף טלאי מכוער על קרע יפה. בזכות כל הטלאים האלו לא נוצרו קרעים. ובזכות האנרכיה המאורגנת שבנינו כאן אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה, אבל אפשר לחיות ביחד.

וממש כמו בפעם הקודמת, אל הוואקום השלטוני הזה נכנסו השופטים. אך שלא כמו השופטים של הימים ההם - כששבט דן העמיד את שמשון, שבט אפרים את גדעון ושבטו יהודה את עתניאל - כאן איכשהו יצא שכל השופטים באים להם משבט אחד. ושלא כמו בפעם הקודמת, כשהנהגת השופטים הייתה וולונטרית, כאן מחזיקים השופטים בכוחה של הכפייה הממלכתית. ושלא כמו בפעם הקודמת, כשהשופטים מילאו את תפקידם ברוח הקודש שהתאימה לרוחו של עם הקודש על אדמת הקודש, השופטים דהיום שואבים בששון את תפיסתם המשפטית ממשפט זר. ואם פעם היה מדובר, לכל הפחות, במשפט האומות המתוקנות, לאחרונה שואבים שופטינו את תפיסותיהם החוקתיות ממעיינות בנגלדש, הודו ומיאנמר. אוי לאותה בושה.

אותם הסדרים זמניים שנקבעו על-ידי מקימי המדינה, חברי הכנסת ושרי הממשלה; אותם טלאים שהוטלאו לבל ניקרע כבר אינם מוצאים חן בעיני השופטים ובעיני אלה הפונים ועולים לשערי המשפט. הם הולכים וקורעים, הולכים ומכריעים, ותמיד בכיוון אחד. ומלאכת האיחוד של שיבת ציון עומדת בסכנה. כי לא בכול ניתן להכריע, ולא בכל דבר צריך להכריע, ויש דברים שעדיף שלא נכריע. או במילים פשוטות: לא הכל שפיט. וכדי שהשופטים לא יכריעו, אנחנו כאן בכנסת נכנסים לבולמוס של חקיקה, ומספר החוקים הולך וגדל. וגם אנחנו שכחנו שכשם שלא הכל שפיט, לא כל דבר צריך לחוקק ולא כל דבר צריך להיות מוסדר על-ידי הממשלה או על-ידי הכנסת. מותר להשאיר דברים לשלטון המקומי; מותר ורצוי להשאיר דברים לחברה האזרחית; מותר, רצוי ונדרש להשאיר דברים לקהילה; מותר, רצוי, נדרש ואף הכרחי להשאיר דברים למשפחה. אפשר וצריך לשמור על הגבולות, אבל בתוכם - תנו לשבטים ולקהילות ולמשפחות קצת מרחב. זה קצת קשה, כי הקמנו מדינה יהודית, ולשבט יהודה תמיד היה קצת לשחרר את החבל לשבטים האחרים. ואם האבא ייסר בשוטים, הבן כבר מייסר בעקרבים. ודוד המלך - אולי גם דוד בן-גוריון - ידע שלבני יהודה זה לא פשוט.

לא מזמן, בטקסי יום הזיכרון, שמענו את קינת דוד על שאול "הצבי ישראל על במותיך חלל". אך את משפט הפתיחה של דוד המלך לא תמיד מקריאים בטקסים: "ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר". לבני יהודה קשה עם הקשת. הם יותר חדים ועוקצניים; הם נלחמים בחרבות; ידם בעורף אויבם בהתגוששות מזיעה. אבל יוסף, בן פורת יוסף, דווקא מסתדר עם הקשת לא רע: "ותשב באיתן קשתו ויפזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב משם רועה אבן-ישראל". והקשת שלו כוללת את זבולון ואת שמעון, את יששכר ואת גד, את דן ואת נפתלי - ותאמינו או לא, אפילו את בנימין. כדי ללמד את בני יהודה להסתדר קצת יותר טוב עם הקשת ועם כל הצבעים והשבטים שבה חייבים את ספר הישר - את ספר בראשית שמלמד אותנו כיצד פעלו אבותינו הישרים, את ספר דברים שמלמד אותנו לעשות את הישר והטוב בעיני ה', וכן גם את ספר שופטים שמלמד אותנו כיצד לחיות בלי מלך. זה אפשרי אם נותנים קצת מקום לכל שבט למצוא את עצמו, שיעשה מה שישר בעיניו. לא צריך את הכל להחליט כאן ועכשיו.

אז מה אני רוצה בעצם? מדינה קטנה שמעבירה את כל כוחה לפרט, למשפחה, לקהילה ולשלטון המקומי, או מדינה עם נשמה יהודית שקובעת באופן ממלכתי את תכניה הלאומים והדתיים עבור כולם מלמעלה? מערכת משפט מודרנית או מערכת משפט שפוסקת על-פי חוקי התורה? הכרעה בשאלות יסוד או התרת קצוות פתוחים? ממלכת יהודה, ממלכת ישראל או את הממלכה המאוחדת? התשובה שלי היא נאום השבטים של יחזקאל. אני רוצה גם את עץ יהודה וגם את עץ אפרים. אני רוצה שאפרים לא יקנא את יהודה, ויהודה לא יעצור את אפרים. אני רוצה אחדים שיהיו לאחד שהיו לאחדים. אני רוצה גם וגם - אני רוצה את הכול. זה כל כך הרבה לבקש? זה לא רק בשבילי - זה בשביל כולנו. ואת היופי הזה של קצוות פתוחים, של הסכמות ושל פשרות ושל דיון שלעולם לא נגמר, הכרעות שיפוטיות לא יודעת לתת לי. את זה יודעת לתת לי רק דמוקרטיה יהודית עם אתיקה נבואית.

אני לא רוצה לרסק את הרשות השופטת. אני רוצה, אני מבקש, ואני גם דורש שהרשות השופטת תדאג לדין, אבל תזכור את דברי רבן שמעון בן גמליאל: "על שלושה דברים העולם קיים, על הדין, על האמת ועל השלום. שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". יש לבית המשפט מונופול על הדין - אין לו שום בעלות על האמת, וככל הנראה הוא כלל לא מתחיל להבין מה נדרש בשביל שלום. השלום הוא דווקא בתחום האחריות שלנו כאן, בכנסת. אנחנו יכולים, צריכים וחייבים לנסות בכל רגע נתון להגיע לפשרות ולהסכמות, עם ערכים, עם דרך, עם עמדה ועם רצון משותף למדינה יהודית - היא מדינת ישראל.

כשקבעה הכנסת בחוק כיצד ייראה טקס הפתיחה שלה נקבע שיקראו את פרק קכ"ב בתהילים. דווקא המקום שבו נמצאות המחלוקות הגדולות ביותר בחברה הישראלית נפתח בתיאור המקום המיוחד שאליו יעלו השבטים, שבטי יה, ויצליחו למרות הכול, בזכות אהבת ירושלים והודיה בשם ה', לשאול בשלום. בלשכת הגזית, שחצייה בקודש וחציה בחול, ישבו הכסאות למשפט, כסאות לבית דוד. והם וגם אנחנו, למען אחינו ורעינו, נדבר שלום; למען בית ה' אלוהינו נבקש טוב. "שהשלום שלו ישים עלינו ברכה - - - ושלום. משמאל ומימין על ישראל שלום. הרחמן הוא יברך את עמו בשלום".