הכרזנו שאנחנו שחקן לגיטימי בפוליטיקה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, אני מאזן גנאים, תושב סח'נין, בן לזהרה ונימר גנאים, זיכרונם לברכה, נשוי לרסמייה ואב לארבעה ילדים נפלאים - מוחמד, ענאן, טארק וד"ר מג'ד. נולדתי למשפחה קשת יום מסח'נין, ובשל המצב הכלכלי הקשה של משפחתי נאלצתי לקחת על עצמי אחריות כבוגר, וכבר בגיל הילדות יצאתי למעגל העבודה, בגיל צעיר מאוד. לא הייתה לי כל אפשרות להמשיך בלימודיי ולהגיע להשכלה גבוהה. במשך שנים הייתי פועל מן המניין. לאחר מכן הקמתי חברה לבנייה ושיפוצים, והיא העסיקה עשרות עובדים ופרנסה מאות משפחות.

בשנת 1994 מוניתי לתפקיד יושב-ראש קבוצת הכדורגל בני סח'נין, שהייתה בליגה ב', וכבר בשנת 2002 הייתה בליגת-העל. ביום 18 במאי 2004 זכינו בגביע המדינה וייצגנו את המדינה ואת החברה הערבית בליגה האירופית. הצלחתה של הקבוצה איננה רק הצלחה ספורטיבית אלא בעיקר הצלחה חברתית, משהקבוצה הפכה לסמל לדו-קיום בין יהודים לערבים.

אהבתי לעירי סח'נין לא ידעה גבולות. תמיד חשבתי איך אוכל לשרת אותה ואת תושביה יותר ויותר. בשנת 2008 נבחרתי להיות ראש העיר סח'נין, ובמשך עשור הפכתי את סח'נין לעיר מרכזית בחברה הערבית ובמדינה בכלל והצלחתי להוביל אותה לקדמת הבמה בחברה ובמדינה.

בשנת 2013 נבחרתי ליושב-ראש הוועד הארצי של הרשויות הערביות, ובמהלך השנים האלה הכרתי מקרוב את הבעיות של השלטון המקומי ואת האתגרים שעומדים בפני הרשויות הערביות, והיה לי חלק מרכזי בהשגת תוכנית החומש 922. במהלך כהונתי כראש עיר וכיושב-ראש הוועד הארצי של הרשויות הערביות הכרתי מקרוב, יותר מכול, את הבעיות הקשות ואת הסוגיות הבוערות שמעסיקות את החברה הערבית, ובמשך שנים רבות פעלתי בכל מקום ובכל תפקיד שבו כיהנתי כדי לעזור לחברה הערבית להתקדם ולהתפתח במטרה להפוך את החיים של האזרחים הערבים לטובים יותר. כיום אני ממשיך את אותו מסע בכנסת עבור אותה מטרה.

אני אדם אופטימי ומודע היטב לכובד השליחות והאחריות שמוטלת עליי ועל חבריי לרשימת רע"ם. אני יודע שהמצוקות הקשות של החברה הערבית לא ייפתרו לבדן עם הזמן, והן מחייבות עשייה מתמדת ועיקשת, כי בעיות אלו אינן פשוטות. את תופעת האלימות והפשיעה בחברה הערבית כולנו מכירים וחווים מדי יום, וכולנו יודעים כי בעיה זו איננה בעיית החברה הערבית בלבד והיא כבר מכת מדינה. בשנת 2020 נרצחו 113 ערבים, גברים ונשים, ומתחילת שנה זו, 2021, נרצחו 41 גברים ונשים. המשטרה טוענת שיש בחברה הערבית יותר מ-500,000 כלי נשק בלתי חוקיים, ואם המשטרה יודעת את המספר של כלי הנשק, אז בוודאי היא יודעת איפה הם נמצאים, ואני מצפה שלמשטרה יהיה הרצון למצוא את כלי הנשק האלה ולהוציא אותם מהיישובים הערביים. ניסיון העבר מלמד כי אם המשטרה מעוניינת ורוצה לטפל בפשיעה, היא יכולה לדוג את כנופיות הפשע; היא הוכיחה זאת בנתניה, בבאר שבע ובערים אחרות. אני מקווה עבור כולנו שהמשטרה תבצע את חלקה במלחמה באלימות ובפשיעה בחברה הערבית.

מי כמוני יכול לספר לכם על מצוקת הדיור הקשה, על המחסור בקרקעות לבנייה בחברה הערבית, על עשרות אלפי בתים בלי היתר בנייה ועל מאות אלפי בתים שאינם מחוברים לרשת החשמל, על הריסות הבתים ועל הקנסות במאות מיליוני שקלים אשר מוטלים מדי שנה על האזרחים הערבים בגלל הקושי בהשגת היתר בנייה. אני יכול לספר לכם על הצורך בהרחבת תחומי השיפוט של הרשויות הערביות, על הבעיות של תוכניות המתאר ועל התוכניות המפורטות שלוקח להן בין שמונה לעשר שנים עד שהן מאושרות. אני מאמין כי חובה על כולנו לפעול לתיקון חוק קמיניץ, להקפיא את הריסות הבתים ולהחזיר את הכוח והסמכות לבתי המשפט. כמו-כן, יש להקים תוכנית קרן פיתוח לחברה הערבית בסך מיליארדי שקלים כדי לפתור חלק ניכר מבעיות אלו.

זה לא סוד שהחברה הערבית סובלת משיעורי אבטלה ועוני גבוהים במיוחד וכי היישובים הערביים עניים בהרבה לעומת היישובים היהודיים. רוב הרשויות הערביות נמצאות באשכול מ-1 עד 3, ורמת ההשקעה בחינוך ובתרבות בחברה הערבית נמוכה בהרבה לעומת החברה היהודית. כדי לשפר את המצב הכלכלי של היישובים הערביים ולחזק את הרשויות המקומיות יש להרחיב את אזורי התעשיה, להביא משקיעים ויזמים ולעודד פתיחת מפעלים והעסקת עובדים ונשים. יש לעשות חלוקת ארנונה צודקת ולבטל את המצ'ינג. כמו-כן, יש להשקיע יותר משאבים בחינוך ובתרבות ולהזרים יותר תקציבים עבור שעות הפנאי לבני הנוער, לעודד ולהעצים את החינוך הפורמלי והבלתי-פורמלי.

אדוני היושב-ראש, היה לי הכבוד לבקר בדרום ביישובים הבלתי-מוכרים בנגב, שתושביהם חיים בתנאים קשים מאוד. 35 יישובים לא מוכרים בנגב, אין להם את הצרכים הבסיסים ביותר - שירותי חינוך, חשמל, מים, בריאות ותשתיות - והגיעה העת כי בעיית הנגב והכפרים הבלתי-מוכרים תיפתר בצורה מכובדת ובתיאום עם תושבי הנגב.

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, הצטרפתי לרע"ם בבחירות האחרונות כי האמנתי, כמו חבריי ברע"ם, כי המצוקות הקשות של החברה הערבית אינן מאפשרות לנו לנוח על זרי דפנה והן מחייבות אותנו לפעול בזירה הפוליטית כדי להשפיע ולספק פתרונות ותשובות לבני החברה הערבית. עבור מטרה זו הושטנו יד למפלגות הבית - ידינו עדיין מושטות - והכרזנו שאנחנו שחקן לגיטימי בפוליטיקה הישראלית. עם זאת, ולמרות הפעילות הגלויה והמוצהרת שלנו עבור החברה הערבית, לצערי, עד היום הזה נשמעים פה במשכן הכנסת קולות גזעניים השוללים את זכות קיומם של חברי הכנסת הערבים רק בשל היותם ערבים. לאלו אני אגיד כי אנחנו ערבים גאים, ילידי הארץ, אין לנו ארץ אחרת, נולדנו כאן ונמות כאן, וילדינו ימשיכו לחיות כאן לנצח-נצחים.

אני אסיים את נאומי זה ואציין כי החלום והחזון שלי הוא שבתום הפעילות שלי בכנסת תהיה לאלפי הצעירים מסח'נין, שפרעם ועראבה הזדמנות טובה יותר להשתלב בעבודה מכובדת; שלאלפי המורים והמורות מטירה, מג'לג'וליה ומרהט תהיה האפשרות להתקבל למערכת החינוך ולהגשים את החלום; שלצעירים מעכו, יפו וירושלים יהיה הביטחון האישי להסתובב חופשי ברחובות העיר ללא כל פחד; שאותם רופאים מצוינים מהנגב, הגליל והמשולש יתקבלו להתמחויות מכובדות בבתי חולים בארץ.

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בימים האחרונים אנחנו תמיד שומעים על כיפת ברזל צבאית. הגיע הזמן שנדבר על כיפת ברזל אזרחית - להשכלה, לתעסוקה, לבריאות, למען כולנו. תודה, אדוני היושב-ראש.