משפחת שומרון היקרה, (דליה, שלומית וענת)
שר הביטחון, מר אהוד ברק,
שרי ביטחון בעבר,
חברי פורום המטה הכללי בעבר ובהווה,
אורחים נכבדים,
הכרתי אישית את 19 הרמטכ"לים של צ.ה.ל, מרב אלוף יעקב דורי עליו השלום ועד גבי אשכנזי, יבדל לחיים ארוכים.
אף אחד מהם לא דמה לרעהו, לא במוצאו, ולא באורח מנהיגותו.
אבל כולם כאחד היו צריכים להתמודד עם נתוני פתיחה קשים מנשוא. להפוך את קוטן הארץ וצרות מותניה ליתרון אסטרטגי.
הם הבינו שעל קוטן השטח אפשר לפצות רק ביתרון שבאדם. ועל צרות המרחב, במשמעת פורמאלית, משולבת ביחסים בלתי פורמאליים, כמעט חברתיים.
הרמטכ"ל, כל רמטכ"ל, צריך לתמרן בין המבנה המוצק של הצבא לבין שטח ההפקר הלא מוגדר שבין מדיניות לאסטרטגיה. קשה לשים חיץ בין השתיים.
המפקד צריך להבין במדיניות, ולהתנהג בה כנהג משנה. המדינאי חייב להכיר את הצבא, ולשים עין הן על ההגה והן על הדרך, מבלי לפגוע במעמדו של המפקד.
לרמטכ"ל מקום בפסגה שבה נופלות ההכרעות. אבל הפסגה, שהיא שיא ההר, היא גם חלקו הצר ביותר. הרמטכ"ל צריך להימצא שם כמפקד הצבא, וכשותף לעיצוב האסטרטגיה, מבלי לחצות את הגבול הלא מסומן שביניהם.
בפסגה מתגלים חילוקי הדעות בין הראייה הצבאית לבין הראייה המדינית וחילוקי הדעות בתוך כל אחת מהן. רמטכ"ל חייב לייצג הֵעָזה שקולה. והמדינאי - ראייה מקפת, כולל ההשלכות הלא צבאיות.
ראינו זאת, במבצע יונתן, מבצע אנטבה שהיה אחד המבצעים הצבאיים המבריקים והנועזים ביותר בהיסטוריה הצבאית.
המבצע היה צריך להביא בחשבון היבטים רבים, ביניהם היבטים סותרים, וחילוקי דעות שהתגלעו בדרג המדיני, בדרג הצבאי וביניהם.
בדרג הצבאי היו מפקדים שעמדתם הייתה נחושה מלכתחילה, למרות שלא כל הנתונים היו ברורים, ובחלקם, כפי שזה קורה במלחמה, במצב של עיוורון למחצה.
הצוות הצבאי שדן בכך כלל מפקדים מצוינים.
אזכיר רק שניים מהם שאינם בחיים. מצד אחד, בני פלד, מפקד חיל האוויר אז, שלא האמין שהשמיים הם גבול. בדיונים שאל אותי בני "את מה אתה רוצה לכבוש, את אוגנדה או את אנטבה?"; שאלתי אותו "האם אפשר את שניהם?"; הוא השיב בחיוב; וכששאלתי על סדרי הכוחות הוא השיב לַקונית: "כדי לכבוש את אוגנדה דרושים כאלף חיילים, לכבוש את אנטבה - מאה חיילים".
בני פלד היה איש יוצא מן הכלל, ומבחינתו המדינה טרם קמה ובוודאי שלא הושלמה.
לעומת בני, אם כי באותה דעה, עמד דן שומרון. דרוך ושקט. נועז ושקול. מהיר ולא פזיז. מנהיגותו הלכה לפניו. ועם חיוך על פניו הוא היה נחוש, ללא סיכוי שישנה את דעתו. הוא תמך עקרונית בבני, אבל הוסיף שיקולים קרקעיים לשיקולים האוויריים.
בשביל דן, המדינה הייתה כבר קיימת, משחר ילדותו.
דן נולד באשדות יעקב הירוקה והברוכה שגידלה פירות וירקות, תאווה לעין ולחך. אני זוכר את המקום מהתקופה שבה הייתי חבר בקבוצת "אלומות". "אלומות" הייתה קבוצה ענייה, שחיה על הרבה גרעון ומעט הכנסה מעבודת חוץ. נשלחתי, אפוא, לעבודת חוץ באשדות יעקב, שם עבדתי בגן הפרחים, יחד עם אמו של דן, טובה זיכרונה לברכה, ושם הכרתי גם את אביו, אליהו, זיכרונו לברכה, שהיה מרכז המשק.
לא יכולתי לעלות על דעתי מקום פורח יותר בעולם. שבו שקט נפשי ואהבת הארץ חברו יחד. הכול נראה בריא ופורח.
שם הכרתי את דן. זקוף קומה, ספורטאי מבטיח, מפיץ ביטחון מסביבו וכושר הנהגה לפניו.
עמדו בו צניעות כובשת ואישיות כובשת לב.
בצבא התגלעו תכונותיו החבויות שפרצו ולא יצרו התנגדות. עמד בו אומץ לב נדיר, יכולת ללמוד דבר על בוריו, מבלי ליפול לשגרה. מפקד טבעי, לא מאולץ. בפסגת הר הוא לא חשש מהרוחות החזקות ומבלי שיוותר על נוכחותו.
את דעתו הוא השמיע בנחת. הנחישות בלטה בעמדותיו, לא בקולו.
כאשר שמו עלה כמועמד לפקד על המבצע, הדבר התקבל כבחירה טבעית. משהתמנה הוא לא בזבז זמן והחל בהכנות. הוא תכנן מבצע זה, ומינה את שרשרת הפיקוד, ללא משוא פנים וללא התנשאות.
מבצע אנטבה היה מבצע חסר תקדים. לא היה ממה ללמוד. אבל מפקד צריך להתכונן כל חייו לעמוד במבחן הידוע ובמבחן הנעלם.
מפקד נדרש להשקיע כמעט את כל חייו המקצועיים להתאמן ללא הרף ולאמן את חייליו ללא הפסקה. שָנים על שנים עליו להתכונן לרגע או ליום, שבהם מופיע לפתע מבחן המנהיגות במצב של חיים ומוות, ועליו להיות שקול, נחוש וקר רוח בעת ובעונה אחת.
זה היה דן.
מה שנראה כְנֶס הוא עמידה במאמץ אדיר ומרוכז, עתיר סכנות גלויות והזדמנויות חבויות.
הניצחון הצבאי, במובן הישראלי האמיתי, הוא נצחונו של האדם. של הלוחמים ושל המפקד.
הדרגה הגבוהה ביותר - הרמטכ"ל - חייבת להראות מיצוי עליון של מקסימום היכולת. אומץ לב ושיקול דעת. ידע ותושייה. העזה ומשמעת.
במבצע הזה נפל יוני נתניהו. הוא השיב הביתה את החטופים ואת הלוחמים, במה שנראה כמעשה דמיוני יותר מאשר מציאותי.
בתפקידיו, כולל תפקיד הרמטכ"ל, מה שסימל את דן שומרון, היה שבפסגה הוא היה בשיאו וביום יום הוא היה במיטבו.
האומה חייבת לו תודה.