אישיותו של ד"ר חיים ויצמן היא יוצאת דופן בתולדות עמנו. מפני שלעַמנו היו נביאים, מלכים, כוהנים, שופטים. אבל חסרו לו מדינאים. אנשים היודעים חולשות וכוחות. היוצרים איזון אחראי. מדינאי רחב אופקים המצויד בחוּש מידה. ויודע ליצור מהם הזדמנויות חדשות. ויצמן היה מדינאי בעמו.
ומה שעוד היה נדיר באישיותו היה מיזוג כמעט בלתי אפשרי, ובוודאי בלתי צפוי, בין החוכמה העממית של השְטֵעטֵל עם התביעה האריסטוקרטית של האימפריה הבריטית. ויצמן היה בן-בית ואורח רצוי, גם בשְטֵעטֵל גם בוויט-הול.
חיים ויצמן היה לנשיא הראשון של מדינת ישראל. עוד קודם לכן כיהן כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית פרק זמן ארוך (מ-1920 ל-1930, ושוב מ-1935 ל-1946). הוא היה נשיא עוד בטרם הייתה לנו ארץ. בטרם הייתה לנו מדינה. בטרם היה לנו צבא. בטרם יכולנו לחוקק חוקים ולאכוף אותם.
סגולותיו האישיות, חוכמתו הדיפלומטית, כישרונותיו המדעיים, מתינותו המדינית, חוש ההומור היהודי שלו וקסמו האישי פתחו לפניו שערים בעולם הרחב ולבבות במשכני ישראל. זה היה שירות אגדתי כמעט לעם רדוף, הנושא צמא לגאולה.
דווקא בשלב המכריע, פחות משנָה לפני החלטת האומות המאוחדות על חלוקת הארץ לשתי מדינות, נשמט שרביט ההנהגה מידיו של חיים ויצמן. הייתי שם בקונגרס בבאזל בדצמבר 1946. עלם צעיר שבא מאלומות והיה עֵד למאבק האיתנים בין שני הענקים – חיים ויצמן ודוד בן-גוריון על הברירה היהודית שנדרשה לאחר השואה. תמכתי בבן-גוריון.
התרשמתי עמוקות מאישיותו של ויצמן, רושם שלא פג. גם לאחר שלא נבחר שוב לנשיא ההסתדרות הציונית ונותר פגוע ומאוכזב. בפרספקטיבה היסטורית נראה שהעברת שרביט המנהיגות הראשית לבן-גוריון באותו שלב קריטי היה הדבר הדרוש. הטמפרמנט של בן-גוריון הלם את התקופה הבאה. אין בכך כדי להמעיט מאישיותו הדגולה ומתרומתו העצומה של חיים ויצמן להגשמת החזון הציוני. ובן-גוריון אכן התגלה כאיש המתאים להנהיג את הישוב במאבק הכפול – המדיני והצבאי – להקמת המדינה, ובמיוחד במערכת הדמים הנוראה של מלחמת העצמאות. כפי שסבר חיים ויצמן עצמו. באוקטובר 1948 הוא כתב:
"בן-גוריון כראש ממשלה ושר ביטחון הוכיח עצמו כהצלחה גדולה... הוא מזכיר לי קצת את וינסטון [צ'רצ'יל] שהוא טוב במלחמה [ופחות טוב בשלום]... הוא מחושב, שָׁלֵיו, החלטי ובעל אומץ עצום...".
העובדה שחיים ויצמן לא נשא כבר בתפקיד רשמי לא מנעה ממנו למלא תפקיד חיוני, הן במאמץ הציוני לגייס את התמיכה הבינלאומית הדרושה לקבלת הצעת החלוקה, והן בהגנה על החלטת האו"ם מפני שחיקה (לאחר שארצות-הברית חזרה בה זמנית מתמיכתה בחלוקה והציעה במקומה תוכנית "נאמנות").
היריבות האישית בין בן-גוריון לויצמן לא מנעה מבן-גוריון לתמוך בבחירת ויצמן לנשיא. כבר ביום ראשון ה-16 במאי 48', בישיבתה הראשונה של הממשלה הזמנית, התקבלה ההחלטה לבחור בחיים ויצמן – ששהה באותו הזמן בארצות-הברית – לנשיא מועצת המדינה הזמנית. בן-גוריון עצמו נאם בפני המועצה וביקש ממנה להתאחד בבחירתו של ויצמן. וכה אמר בן-גוריון:
"...ואני מרגיש כל הימים האלה שהוטל עלי לפתוח את הישיבות, למסור הודעות, להכריז הכרזות, שאם יש בכך זכות – זכות זו אינה מגיעה לי... כי אני יודע – יש אדם אשר לאוֹשרֵנוּ עודנו בחיים... שהעם היהודי כולו צריך להביע לו הוקרה... אם יש אדם שמגיעה לו הזכות להיות נשיא המדינה היהודית הרי זה ד"ר חיים ויצמן".
לצד פעילותו המדינית, לא זנח חיים ויצמן את עבודתו המדעית. כבר בהיותו מדען צעיר, גילוייו תרמו רבות למאמץ המלחמתי של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה.
דמותו נותרה כמופת מעַצֵּב לכל אלה שבאו אחריו. דברי ימי ישראל והציונות חקקו את שמו של חיים ויצמן לעד בתהילה ובהוקרה.
יהי זכרו בָּרוּךְ.