ביבי טוב VS ביבי רע

במלות 20 שנה לעליית נתניהו, ביקש "המוסף" של מעריב משני פרשנים, בן כספית ומאיר עוזיאל, ‏לסכם את שנותיו של נתניהו בשלטון.‏

מבחינת בן כספית מדובר באסון, בקטסטרופה. נתניהו, מבחינתו, אינו אלא נרקיסיסט, אשר "רואה ‏בשאיפות פוליטיות להחליפו מעשה של בגידה", וממוקד, 24/07, בניטרול השאיפות האלו. לדעתו של ‏כספית, אישיותו של נתניהו בנויה לניצחונות, אמיתיים או מדומים, ולנטרול סכנות, אמיתיות או מדומות, ‏לו ולמדינת ישראל: "הוא המתריע בשער, המזהה האולטימטיבי של שואות המתכננות להתרגש על ‏ראשו של העם. לעולם יתריע, יזעק, יאיים ויפחיד. את ההזדמנויות לא יראה, מהתקוות יתעלם. ‏מבחינתו, העולם מכיל שני סוגי בני אדם: יהודים, וכל אלה שנגדם. אסור להירדם, אין אפשרות להירגע, ‏צריך לעמוד תמיד על המשמר, ולהקים קול זעקה".‏

באופן אירוני, אותה פרנויה, אשר נתפסת בעיני כספית כחיוב, נתפסת בעיני מאיר עוזיאל, ה"פרו" ‏נתניהו, כפלוס רציני, וכך הוא כותב: "וכרגע, גם במבט לאחור, היכולות של נתניהו לעמוד מול הכוונות הרעות של אויבי ישראל ומול עולם ‏האשליות של ידידי ישראל גבוהות בפער גדול מאלה של שאר המועמדים להיות ראש ממשלה במדינה ‏הקטנה, הטובה והנרדפת הזו".‏

אה, הבנתי. כל העולם נגדנו, אנחנו נרדפים, ונתניהו מגן עלינו מפני האיומים האמיתיים, שכספית ‏וחבריו רואים כמדומים. הכל עניין של השקפה, לא?‏

כך גם בנושא הכריזמה התקשורתית של נתניהו. בעוד עבור עוזיאל, זהו היתרון מספר אחד של נתניהו - "מי ‏מייצג אתכם טוב באו"ם כמוני, למי קמים על הרגליים בנאום בקונגרס", על משקל שירו של ארקדי ‏דוכין; לעומת זאת, בעבור כספית, הזיוף דה-לה-שמעטה של נתניהו הוא אם, אב, וסבא כל החסרונות ‏שלו. על טעם ועל ריח, ועל צבע (סגול - לשיער?) אין להתווכח, מסתבר.‏