‏"לבנקאים מגיע יותר"‏

את טורו הכלכלי במוסף ממון של "ידיעות" פותח הפרשן הלכלי סבר פלוצקר בשיחה עם פרופ' מנואל טרכטנברג, ‏שמצהיר, כי הבעיה הכלכלית של ישראל אינה ה"בור" התקציבי: צריך דווקא להגדיל את מסגרת התקציב, החוב ‏הממשלתי הגדול כבר הוסר, ובלי הגדלת התקציב, הממשל הישראלי משול למי שצועד בנעלים שקטנות ממידותיו, ‏עניין שאינו נוח בהחלט. עדיף להשקיע, הוא טוען, "בתשתיות פיזיות והשכלתיות".‏

‏"בשביל מה עמלו באוצר שנים רבות להורדת היחס בין החוב הממשלתי לתוצר, אם לא כדי לתת למדינה דרגות ‏חופש תקציבי נוספות כשהיא זקוקה להן, כמו כעת?" שואל טרכטנברג בראיון עם פלוצקר. גם חברת דירוג האשראי ‏הבינ"ל, מודיס, תומכת בתזה הזו. ‏

בכל מקרה, בעוד פלוצקר, שמביא את קולו של טרכטנברג, מרגיע מפני גירעון תקציבי של 3.2%, הוא סונט בביבי, ‏שלמרות הצהרותיו על מדיניות כלכלית נאו-ליברלית, כביכול, המגזר הציבורי השמין ותפח בתקופתי, ובשנים ‏‏2012 עד 2016, נוספו עוד 150 אלף משרות של שכירים.‏

בהמשך טורו מתפנה פלוצקר לבקר את הגבלת שכר הבכירים במערכת הבנקאית לכ-2.5 מיליון שקל לשנה: טענתו ‏היא שהתקרה הזו כוללת לא רק את השכר הנקי, אלא את עלות ההעסקה של המעביד, זכויות פנסיה צבורות, וזו ‏כבר פגיעה "במגזר של עובדים". הוא מזכיר כי גם כחלון אמר בדיעבד ש"לא הייתה כל כוונה לפגוע בזכויות פנסיה ‏צבורות", וגם קרנית פלוג לא שיבחה את החקיקה אשר תביא ל"התפטרות המונית של בכירים", או במילים ‏אחרות, "זו חקיקה רשלנית", לשיטת פלוצקר. ‏

הבעיה, לשיטת פלוצקר, שזו חקיקה רטרואקטיבית הפוגעת בזכויות שנצברו זה מכבר, ואפילו לשיטת שלי ‏יחימוביץ' זה רע. פלוצקר מסכם: "איש לא קם, איש לא זז, פן יאשימו אותו חלילה בתמיכה בבנקים, האשמה ‏המקבילה בחומרתה, בשיח הישראלי 2016, לכפירה בקיום מכשפות בימי האינקוויזיציה. או גאוניותו של סטלין ‏בימי משפטי הראווה".‏