זו ההסתה, טמבל <br>

הטור האחרון של נדב שרגאי בישראל היום, ממחיש את פערי התפיסות בין פרשנים שונים ‏ביחס לשאלה "מאיפה נחת עלינו הטרור הזה"; בעוד שפרשנים מן השמאל מתמקדים בישראל ‏וחטאיה (הקפאת התהליך המדיני), תוך שהם שוכחים שכל התקדמות בתהליך המדיני כמו ‏היוותה סדין אדום אל מול הטרור, הרי דומה כי נדב שרגאי מדייק יותר ב"למה": זו ההסתה ‏ברשות הפלשתינית, טמבל. הוא כותב: ‏

‏ "שורש הפורענות היה ונותר ההסתה הנמשכת בשטחי הרשות הפלשתינית. אבו מאזן ופתח ‏אינם מבצעים פיגועים, אבל הם מעניקים לו גב תודעתי וציבורי. בחודשים האחרונים שוב ושוב ‏נשברו שיאים חדשים בעיקר מול הגיל הרך, הילדים והנוער. לשם מכוונים המסיתים..... התלמיד ‏הפלשתיני לומד שהיהודים הם התגלמות הרוע והרשע, וכי יש לשנוא אותם ולפעול נגדם ‏באלימות"‏

או במילים אחרות: לא משנה מה היהודים עושים (הקלות בסגר כן/לא, תהליך מדיני כן/לא), ‏משנה למה הפלשתינים מסיתים (והם מסיתים לטרור. נקודה).‏

הטרור הזה, לפי נדב שרגאי, שונה באופיו מגלי טרור קודמים. הטרור נוסח 2014, 2015, 2016, ‏לשיטתו, הוא טרור של יחידים. הוא לא מאורגן, כי הפאסון של הפתח כעת הוא"אבוי פיגועים". ‏את החמאס בגדה, ישראל עוקפת בסיבוב עוד לפני שהוא מצליח לבצע משהו. אבל, את טרור ‏היחידים קשה לחזות מראש. בני הדודים מחאמרה, בני 21, מכפר יטא, הם לא בעלי "עבר ‏טרוריסטי". הם בכלל לא היו מסומנים. הרבה מפיגועי הטרור בתקופה האחרונה הם כאלו, ‏צעירים שזו להם הפעם הראשונה, כאשר חודש הרמדאן אצלם הוא כמו אות פתיחה וקריאת ‏השכמה לבצע את הפיגועים.‏

אז מה מקומה של הרשות בטרור הזה? היא לא נוגעת בו ישירות. היא נותנת לו רוח גבית, לפי ‏שרגאי, היא מוחאת לו כפיים בדיעבד. היא מעודדת בקריצה, וזה לא חדש לנו. אני ממליצה לכל ‏מי שרוצה להשלים את התמונה, לעיין בספרו של רונן ברגמן "והרשות נתונה", שם רונן ברגמן ‏מסביר כיצד כבר בשנת 1996, הרשות דיברה בשפה אחת כלפי העולם, ובשפה אחרת לחלוטין ‏כלפי הציבור שלה: גם אז, הרשות גלגלה עיניים לשמיים וטענה כי "ידנו לא שפכו את הדם", אבל ‏היא שילמה משכורות וקצבאות למשפחות של מבצעי פעולות טרור.‏

כמו אז גם היום. שרגאי מתאר את המנגון, אשר במסגרתו מגלגלת הרשות עיניים לשמיים, טובלת ‏ב"אנחנו טרור? חלילה", ושרץ עידוד הטרור בידה. בחינוך הדור הבא של הרש"פ לטרור. בכתירת ‏כתרים של הילה למבצעי הפיגועים ולבני משפחותיהם, שמהווים, לשיטת הרשות, מודל ומופת ‏לנוער. ‏

הרשות, לפי שרגאי, רוצה ללכת עם ולהרגיש בלי, או לספר לעולם שהיא בלי. בעוד שבכנסים ‏בינלאומיים הרשות עוטה על עצמה פאסון ותחפושת של יונת שלום, בתוכה פנימה הכוונות ‏אחרות. החינוך אחר. העידוד אחר. רוח הגבית אחרת.‏