זו עדיין לא מדינת משטרה

מרדכי גילת מקדיש את טורו בישראל היום לפרשה שלא הייתה, עקב דיווחו של ניצב מני יצחקי, בדבר ‏אגירת חומר משטרתי על כל חברי הכנסת. על פניו, אכן, זה נשמע כמו משהו שעושים במשטרים חשוכים: ‏שימוש ברשויות אכיפת החוק ובמשטרה בכדי להפיל, לעת מצוא, כל חבר כנסת שירגיז את מאן דהו; ‏

העניין הזה, לדברי גילת, הקפיץ כמה חברי כנסת, ביניהם מיכל רוזין, מיקי רוזנטל וזהבה גלאון, אך ‏הסתבר, לדברי גילת, כי מדובר בסערה בכוס מים, וכי דובר, בסך-הכל, במאמץ תקופתי, אפור, טכני, ‏ביורוקרטי, לרכז חומרי חקירה, משהו בסגנון "סדר בניירת", כך לדברי גילת, שמעיד על עצמו שכעיתונאי ‏חוקר, הוא עושה "סדר בניירת" אחת לכמה זמן. ‏

גילת מאשים את המפכ"ל, רוני אלשיך, שצמח בתוך תרבות השושו של השב"כ: אם הוא רק היה פונה ‏לתקשורת ומספק הסברים מרגיעים, כי עסקינן בסערה בכוס מים, הייתה נחסכת הילולה תקשורתית‎ ‎‏ ‏טרחנית על לא כלום. אבל מה לעשות, לשיטת גילת, שבשב"כ כמו בשב"כ, שותקים גם במקום שהדיבור, ‏וההסבר, יפים לו.‏

המשך טורו של גילת עוסק במספר נושאים, וביניהם, המוסד הגריאטרי לניצולי שואה ברשל"צ, הנתון ‏לסכנת סגירה. גילת מעודד עוד ועוד קוראים יודעי דבר, לרבות מבין עובדי המוסד, לפנות אליו ולספק לו ‏מידע, מתוך מטרה להשתמש בכוחו העיתונאי בכדי למנוע את החרפה של סגירת המוסד והפקרת ניצולי ‏השואה, בעבור בצע כסף. המידע הזה ממשיך לזרום, ויתכן שנחישות עיתונאית תעצור את הסנריו הידוע ‏מראש של הפרטות בישראל: לייבש גוף ציבורי, לצקצק בלשון כי "אינו מתפקד" ולהפריט אותו. אולי הפעם ‏לסיפור הזה יהיה סוף אחר.‏