שלום, ולא רק ביטחון - עכשיו <br>

את טורו השבועי בישראל היום מקדיש יוסי ביילין, מאדריכלי הסכם אוסלו, והרוח החיה מאחורי ‏יוזמות ישראליות‎-‎פלשתיניות רבות, לנחיצות פתרון שתי המדינות; לא פלא שהוא זקוק לבמה של "ישראל ‏היום" לקרוא את קריאת ההשכמה הזו;‏

קריאת ההשכמה שיוסי ביילין קורא מעל הבמה הקטנה שלו בישראל היום, נחוצה, לטעמי, ממספר ‏טעמים:‏
‏
א. נשמעות כיום קריאות, הן מן השמאל האנטי-ציוני והן מן הימין האנטי ציוני, לחסל את המפעל הציוני ‏ואת המדינה היהודית הדמוקרטית, ולהחליפה במדינה דו-לאומית. הקריאות האלו באות מן השמאל ההזוי. ‏הופתעתי למדי שהן באות מפיה של כותבת רציונלית כקרולין גליק שדורשת "סיפוח עכשיו" (ביקורת על ‏ספרה של גליק אפרסם בנפרד).‏

ב. תומכי פתרון שתי המדינות נואשו עד כדי אדישות, התחפרות בתוך שמיכת פוך של ניהליזם והתעסקות ‏בד' אמות חייהם הפרטיים, תוך בדיקת האופציה של דרכון אירופי. אחרי שהפלשתינים דחו כמה הצעות ‏נדיבות בטריקת דלת שמלווה באצבע משולשת של גלי טרור (1993, 2000, 2001), או בסתם סירוב מנומס, ‏אשר לשם שינוי, תודה לאל, לא לווה בגל טרור (2008), גם מי שמאד רוצה, מבין שרק כשאלוהים רוצה ‏מטאטא יורה: דווקא כשהישראלים רוצים, לא המטאטאים יורים, אלא דווקא הפלשתינים, ואיכשהו, זה ‏עלינו.‏

ג. שוב אנו שומעים קריאות למהלך חד-צדדי של נסיגה מהגדה. פעם קראו לזה הנסיגה המבישה מלבנון ‏‏(שהייתה חד-צדדית והותירה כמה צד"לניקים מפרפרים על הגדר), אחר כך קראו לזה ההינתקות (שהובילה ‏לגשמי הקללה של הטילים), וכיום קוראים לזה "ביטחון תחילה".‏

החלק בציבור הישראלי אשר חפץ בפתרון שתי המדינות אך מבין שזה אינו זמין כעת (בגלל סרבנות משני ‏הצדדים), מבקש להיצמד לפתרון "ביטחון תחילה", וכאן ביילין, בכדי להזכיר לנו, למה צעדים חד-צדדים ‏הם רעים, ולמה חייבים לאכול את המנה הראשונה (ביטחון) ואת המנה העיקרית כולל הקינוח שלה (שלום), ‏בבת אחת, ולא בשתי ארוחות נפרדות. ביילין מסביר לנו מדוע גל פיגועים אחרי כל ראשית הסכם שלום לא ‏צריך להרתיע אותנו, ולמה צעדים חד-צדדיים הם ‏NO NO‏:‏
‏
"ועדיין, השלום עשוי להביא איתו את הגברת הביטחון, גם אם סביר להניח שבהמלך המשא-ומתן יתגברו ‏הפעולות האלימות מצד מתנגדים קיצוניים לו, משני הצדדים. מוקדי האלימות יישארו פעילים גם לאחר ‏החתימה, בלי שמישהו יכול להבטיח שינטרלו באופן מוחלט, אך השלום (וסיום הכיבוש) יקטין משמעותית ‏ולטווח ארוך את המוטיבציה הפלשתינית להשתמש באלימות נגדנו.‏

מכאן מובן שללא הסכם, השגת ביטחון מלא היא בעלת סיכוי נמוך מאד, כפי שהוכיחה הנסיגה החד-צדדית ‏מעזה. קשה מאוד לרקוד טנגו לבד. מדובר במהלך הכרוך באיום לסבב אלימות, אם תביעותינו החד-צדדיות ‏יופרו. בכל פעם גם נצטרך לשקול היטב אם ההפרה חמורה מספיק כדי לדעת איך לפעול".‏
כמה הערות ליוסי ביילין:‏

א. יוסי ביילין תמך, בשתי הזדמנויות נפרדות, במהלך כהונתו בממשלה ו/או בכנסת, במהלכים חד-צדדים ‏מבישים: פעם בלבנון ופעם ברצועת עזה, במהלך ההינתקות. זה נחמד שהוא כותב לנו שאל לנו לתמוך ‏בצעדים חד-צדדיים, אבל שיטול את הקורה מבין עיניו.‏

ב. יוסי ביילין טוען כי גלי פיגועים הם רק "סימפטום זמני", אם אפרש כך את דבריו, של השלבים ‏הראשוניים של תהליך השלום. משתמע מדבריו שאם - לאחר שהתחלנו בתהליך שלום ופרץ גל פיגועים ‏והבלגנו - תבוא תקופה של שקט, שכן "התפרצות של פיגועים" הם רק תופעת הלוואי הזמנית של התרופה ‏ששמה תהליך שלום. ‏

אני חייבת לציין שאין לי דוקטורט במדעי המדינה וגם לא ניסיון מפואר ורב שנים בכנסת, בממשלה, ‏ובמשאים ובמתנים עם הפלשתינים ועם הסורים ועם האמריקנים כמו שיש לביילין. אבל יש לי הגיון בריא, ‏אשר גורס שאם אנו מתחילים בתהליך שלום עם הפלשתינים, ומבליגים תוך כדי על רצח אזרחנו ועל פיגועי ‏טרור, הפלשתינים יבינו שאנחנו ממש סבבא עם פיגועים, והם, מצידם, יכולים להמשיך.
‏
אני חייבת לציין עוד שקראתי בספרו של ביילין "מדריך ליונה פצועה" את הגרסה שלו באשר לכישלון ‏השלום, וגם שם, הוא לא רואה בגל הפיגועים שפקד אותנו מטעם הרשות הפלשתינית אחרי הצעות שלום ‏נדיבות, בעיה שמצדיקה טריקת הדלת לפלשתינים; ‏
זה בערך כמו להגיד לאישה שחוטפת מכות מבעלה לאחר ליל הכלולות, שתמשיך לספוג, ועם הזמן הנישואין ‏יעלו על מסלול של אהבה פורחת. נו באמת: אני מזמינה את ביילין לבקר במקלטים לנשים מוכות בכדי ‏לבדוק מה קורה כשמבליגים על אלימות: היא רק מתגברת. ‏

אינני מדינאית דגולה כיוסי ביילין, אבל איכשהו נראה לי שאם חותמים על הסכם שלום עם הפלשתינים ‏והם בוחרים להגיב בירי ובפיגועי טרור (קראו את ספרו של רונן ברגמן, "הרשות נתונה", בכדי להבין עד ‏כמה הרשות גיבתה פיגועים אלו), זוהי הפרה בוטה של ההסכם, הפרה שסוגרת את הגולל על כל סיכוי ‏להידברות או שלום. ‏

ביילין צודק בדבר אחד: כדי להגן על המפעל הציוני, על המדינה היהודית הדמוקרטית, יש לקבוע בהסכם ‏עם הפלשתינים (ולא באופן חד-צדדי כפי שביילין עצמו הסכים לו במהלך תוכנית ההינתקות של אריאל ‏שרון, או במהלך הנסיגה מלבנון של אהוד ברק), גבולות קבע. ‏

ואם כרגע אין פרטנר, ייתכן שצריך לקיים את מתווה "ביטחון תחילה". כי את הסוס (הפלשתינים) אפשר ‏להביא לשוקת, אבל אי-אפשר להכריח אותו לשתות. באחת הפעמים האחרונות שהסוס ערפאת הובא אל ‏השוקת של קמפ-דיוויד, הוא לא רק סירב לשתות את שיקוי השלם שהוצע לו, אלא בחר להגיד "תודה" על ‏ההצעה בדרכו ההו-כה-מיוחדת, וההו-כה-יאסר-ערפתית (גל פיגועים נוסף).‏

אפשר לפנות את ההתנחלויות. לא לבנות חדשות. במקביל לשמור על שליטה צבאית בגדה. בעצם פינוי ‏ההתנחלויות או בעצם אי-הרחבתן, אנו מכשירים את הקרקע לשלום שיבוא אם הצד השני יואיל בטובו ‏לשכתב את ספרי הלימוד שלו לתכנים קצת פחות נאצים, מחד-גיסא, ומאידך-גיסא, שומרים את השליטה הצבאית ‏כקלף שאנו מחזיקים - ואשר נרפה ממנה (מאותה שליטה), אם וכאשר הפלשתינים יואילו בטובם להתכוון ‏באמת למשא-ומתן, ולשלום של אנשים פרגמטיים, שכרוך בויתור על מפתחות הבית הישן בשיח מוניס (בנו ‏שם אוניברסיטה, ביקרתי בה כמה שנים מחיי), ועל חזון של עולם מוסלמי ישן מופלא מן המאה השביעית ‏לספירה.‏