יהדות ארצות הברית: המפלגה או ישראל <br>

הטור השבועי של קרולין גליק במעריב מדאיג: מדאיג מאד: היא מתארת מצב דברים שבו, יהדות ארצות ‏הברית, אשר חפצה לשאת חן בעיני הזרם הטרנדי (בשמאל ובאוניברסיטאות) הפרו-פלשתיני והאנטי ‏הישראלי, מתאימה את עצמה לזרם הזה, תוך הפניית עורף לישראל;‏

זה לא מתרחש, לדברי גליק, רק אצל הדמוקרטים; הדמוקרטים, לדבריה, מסכינים עם המצע האנטי ‏ישראלי של המפלגה (שמוביל אותו לא אחר מאשר הסנטור הדמוקרטי ממוצא יהודי, ברני סנדרס), ‏ומבכרים את הישארותם במפלגה על פני נאמנותם לישראל;‏

אבל זה כאמור, לא מתרחש אך ורק בקרב היהודים של המפלגה הדמוקרטית: זה מתרחש גם בתוך איפאק ‏‏(לא פחות), ובקרב חברי איפאק במפלגה הרפובליקאית, והקורא ההמום אמור לשאול: כיצד? מסתבר כי ‏איפאק מפצירה ביהודי המפלגות הדמוקרטית והרפובליקאית, להביא לטשטוש ההבדלים במצעי שתי ‏המפלגות ביחסן לישראל: היות שהמפלגה הדמוקרטית לא תיאות לקרב את מצעה ביחס לישראל לזה ‏הרפובליקאי, חברי איפאק, כך לדברי גליק, משדלים את יהודי המפלגה הרפובליקאית ואת חברי המפלגה ‏הרפובליקאית בכלל, לאמץ גישה יותר "שלום עכשיוניקית", מאשר גישה פרו-ישראלית רפובליקאית ‏מסורתית. גליק מספקת מספר דוגמאות מטרידות מאד, ומעוררות סימן שאלה.‏

מה שיותר מטריד, הוא שלשיטת גליק, בניגוד למיתוס ולפיו, לאיפאק ישנם מהלכים בתוך הממשל ‏האמריקני, וזו, כביכול, השדולה הכי משפיעה, מסתבר, לשיטת גליק, כי הממשל האמריקני ניצל בציניות ‏את איפאק, לצורך שכנוע חברי קונגרס לתוכנית חסרת תוחלת או בסיס לתקוף בסוריה, רק בכדי לחזור בו ‏לאחר מכן, מה שגרם לפגיעה בדימוי של איפאק. ‏

אם דבריה של גליק נכונים, זה חש ומרגיש כאילו איפאק הפכה מלובי פרו ישראלי חזק ליהדות חצר של ‏הממשל האמריקני: זה מהדהד יותר מידי לספרו של אלן דרשוביץ, "חוצפה", העוסק בדימוי העצמי הנחות ‏של יהודי ארצות הברית, אשר חשים, עקב חווית הגלות האירופית, כ"אורחים" בארצות הברית, אשר ‏צריכים "להתנהג יפה" כלפי "המדינה המארחת", היא ארצות הברית. אלן דרשוביץ מספר בספרו כיצד, ‏בתקופת השואה, מנהיגים בולטים בקהילה היהודית חששו להפעיל לחץ על הממשל האמריקני, להתערב ‏בנעשה באירופה, מחשש לעורר רגשות אנטישמיים בקרב האמריקנים.‏

לפני מספר שנים הפרסומות למניעת עישון פאסיבי אמרו שהבושה הורגת: כשאדם מתבייש לבקש מן ‏הסובבים אותו לחדול מלעשן לידו, התוצאה היא, שהוא מת, אבל לא מסרטן ריאות כתוצאה מעשן סיגריות, ‏אלא מבושה.‏

ממדיה הבלתי נתפסים של השואה - הם בחלקם תוצאה של ה"בושה" של מנהיגים יהודים אמריקניים ‏‏(לרבות שופטים עליונים יהודים כגון פליקס פרנקפורטר), אשר דלת מסדרונות הממשל הייתה פתוחה ‏לרווחה לקראתם, ללחוץ על הממשל האמריקני לעשות משהו בעניין טבח היהודים באירופה. איכשהו, ‏הדברים המטרידים שמספרת קרולין גליק בטורה השבועי במעריב, מהדהדים לימים האפלים של אז, ‏שבהם החשש של יהודי ארצות הברית לעצבן את הממשל האמריקני, עלה לאחיהם האירופים בחייהם.‏

הטור של גליק מטריד ולא ברור. דומה כי יש פה מערכת עובדתית סבוכה, שיתכן שפירוט עובדתי רב יותר ‏היה מועיל לסבר את האוזן לגביה. הדברים שהיא כותבת מטרידים, ומנוגדים למה שחשבתי שאני יודעת על ‏איפאק. אין ספק שיריעה מוגבלת של טור מודפס אינה מספקת לפירוט העובדתי הנדרש בכדי לסבר את ‏האוזן לגבי הסוגיה המטרידה הזו.
‏
המסקנה היחידה המתבקשת, היא, שמי שרוצה לברר את המידע המטריד הזה, צריך לצלול לתוך האתר של ‏קרולין גליק. או לקרוא את ספרה, בכדי להבין יותר את העובדות המטרידות הללו.‏