השתקה גרועה מהומופוביה

את הטור השבועי שלו ב"מקור ראשון" מקדיש אראל סג"ל לצביעות שאופפת את המהומה רבתי שאירעה ‏השבוע סביב נאום ה"סוטים" של הרב יגאל לוינשטיין. אז זהו, שלא, מסביר סג"ל. זה לא היה נאום ‏‏"הסוטים". הדיבור על קהילת הלהטב"ק כעל "סוטים" נמשך בקושי דקה, מתוך 45 דקות בקירוב של נאום, ‏שסג"ל מסכים עם תוכנו (למעט העלבון הלא נחוץ).‏

סג"ל עסק בהתנצלות בשם המחנה הדתי הלאומי, תחת כל עץ רענן ובכל פלטפורמה תקשורתית אפשרית, ‏לדבריו; אולם, כשבצה"ל שקלו להפסיק את פעילותו של לוינשטיין, סג"ל התהפך: היא שאמרתי, הוא מפנה ‏אל הנאום: הצבא מפחד מן הדתיים ומאמץ אג'נדה חינוכית שמאלנית מידי;‏

סג"ל מתקומם על ההשתקה של השיח, ולשיטתו: "עריצות של נאורות חילונית איננה חשוכה פחות מעריצות ‏הלכתית", ו"לעיתים מחיר ההשתקה גבוה מהעלבון שבאמירה רעה. ככה מקבלים טראמפ".‏

לטענתו, אם מותר לבקר את הזולת בגין תכונות הנתונות לבחירתו (כגון עמדה פוליטית, או היותו מתנחל), ‏אך לא בשל תכונות שאינן נתונות לבחירותו (כמו היותו להטב"ק), הרי שניתן לבקר את מצעד הגאווה, שכן ‏לשיטתו, אדם אינו בוחר להיוולד הומוסקסואל/לסבית, אך הוא בוחר כיצד להציג זאת בציבור, והאם ‏להחצין זאת. ‏