ההתנחלויות שסיכלו את אוסלו

אריה אלדד מקדיש את טורו ב"סופשבוע מעריב" לשמעון פרס. אבל נדרשת פה הערה מקדמית:

אם חייזר מכוכב אחר היה נוחת בישראל בסופ"ש זה, וקורא את עיתוני סוף השבוע, היה נדמה לו שפרס כבר מת, וכולם מספידים אותו. כך לפחות הטור של אריה אלדד נשמע, חש ומרגיש.

האם יש צורך להזכיר שפרס מסתובב בעולם כאחד המנהיגים המוערכים ביותר בזירה הבינלאומית, גם אם בישראל יש מי שמכנים אותו "לוזר"? הוא עוד לא אמר את המילה האחרונה. אבל נשוב רגע ל"מעין הספד" של אלדד. היות שלפרסם הייתה קריירה פוליטית ארוכה (כמעט) כאורך הגלות, כל מי שרוצה למצוא בו נקודת לכף זכות או לכף חובה, יכול לעשות זאת, מתוך שלל ושפע הפריטים באוטוביוגרפיה שלו:

הוא אחראי לשני הסממנים של שני הקצוות הפוליטיים בישראל: להתנחלויות ולאוסלו. וכך, כל מי שרוצה, מכל כיוון פוליטי שהוא, יכול להשתלח בו או לשבח אותו, תלוי במיקום על המפה. אז אלדד בוחר לדון את פרס לכף זכות, תודות להתנחלויות, אשר לשיטת אלדד "הצילו אותנו מחלוקת הארץ", חלוקה שפרס ניסה לקדם באוסלו, אך נכשל, כי הטריז שהציב בפני חלוקת הארץ כמה קדנציות לפני כן, התקיל את פרס החדש של אוסלו.

אני לא עומדת להתווכח עם אלדד כי האסון שיש להציל ממנו אינו "חלוקת הארץ", אלא מדינה דו לאומית. ואז, בניגוד ל"מעין הספדים" על פרס, יהיה לנו באמת את מי להספיד. את הציונות.