פרס הלך, ועימו התקווה לשלום

יגאל סרנה מידיעות אחרונות מקדיש את טורו השבועי ב"מוסף לשבת" לשמעון פרס. הוא מכנה אותו "טכנאי על של הציונות", ומסביר:

"במשך כל חייו, על-אף ההישגים העצומים, לא השיג בקלות תפקיד, אלא תמיד התאמץ מאוד ורצה בכל כוחו. הזיע ונתקל בכל מכשול. ואם יש אדם, לטוב ולרע, שמסמל את הישראליות על שלל הישגיה העצומים בהקמת מדינה מתפקדת, ושלל פגמיה, כשליה ונסיה, הוא האיש. בעיקר מן הצד הטכני. כי פרס היה טכנאי-העל של הציונות. איש התחזוקה, אב הבית ואבי הפצצה. בעל חזון שהניע דברים מכור אטומי ומבצעים משולבים ומלחמות ועד תוכנית לבלימת אינפלציה וניסיון נועז ליצירת מצב של שלום ושגשוג".

סרנה מוסיף כי "לדאבון הלב, בשל טבעם הסכסוכי של האזור ושל האומה, הצלחתו בצד הטכני מלחמתי, הייתה בסופו של דבר גדולה פי כמה מן הנסיון הסיזיפי שלו ליישב את הסכסוך שהוא השתתף בליבויו. לאסוננו, דימונה ניצחה את אוסלו. דימונה של יום הדין, הפרנויה, החרדה ואימת השואה, גברה בעליל על אוסלו של מזרח תיכון חדש ועתיד שקט לניצולים".

יגאל סרנה כותב טור פיוטי, ציורי ויפהפה על פרס, שכדאי לקרוא במקור. הוא מספר על האפיזודות הקצרות של פרס כראש ממשלה, פעם אחת במהלך הרוטציה, בשנים 1985-1986, ובפעם השנייה - לאחר רצח רבין. הוא מסיים את טורו בנימת צער על כך שהשלום שפרס חזה, לא הבשיל לכדי חזון ממומש, ובצער על כך שכל המנהיגים שבאים ללוויה של פרס, יאלצו להאזין, בעל כורכם, לעוד נאום של ביבי (בנימין נתניהו).