טהרנות צדקנית ולא פמיניזם

אראל סג"ל מ"מקור ראשון" מקדיש את טורו השבועי במוסף השבועי "יומן" להתנצלות המאולצת, לשיטתו, של ארי שביט כלפי העיתונאית היהודייה-אמריקנית דניאל ברין. ארי שביט השמאלן המתון אינו כוס התה של סג"ל, שכותב ב"מקור ראשון" ועמדותיו בהתאם:

אבל הזובור התקשורתי מטעם משטרת הפוליטיקלי קורקט, שעבר ארי שביט, וגם העביר את עצמו בתוכו מרצון (כך עולה מדבריו של סג"ל) הוא, ללא כל ספק, כוס התה של סג"ל, שגם הוא, כפי שניתן לראות בתמונת הפרופיל שלו ברשומה זו, לא בדיוק חסיד של פוליטיקלי קורקט. סגל כותב:

"אני לא חבר של ארי שביט, בקושי מכיר אותו. למען האמת מעולם לא עפתי על הסגנון שלו, אבל גורלו מציק לי. בסיפור נפילתו יש משל ונמשל שלא פיצחתי עד תום. אני קורא ישראלים, מימין ומשמאל, המתענגים על נפילתו, ומתעצב. מבחינתי, חומרת מעשהו פחותה מהלינץ' הציבורי והעונש שהשית על עצמו כדי להיחלץ מן המצר.

מכתב הווידוי וההתנצלות השני שלו הזכיר לי הודאות מתקופת משפטי הטיהורים של סטאלין. מכתב שכמו נכתב תחת מנורה עירומה בצינוק של משטרת התקינות הפוליטית, ידה הארוכה של הנאורות. אני תוהה האם ההטרדה המינית שהואשם בה על-ידי העיתונאית האמריקנית דניאל ברין שווה את המחיר המופרז (לדעתי) ששילם. האיש לא איבד רק את שמו הטוב אלא גם את מטה לחמו.

אווירה ציבורית טהרנית שבינה לבין ציד מכשפות מפרידים רק גבולות וירטואליים, אינה תחליף להליך משפטי מסודר שבו לנאשם יש אפשרות להתגונן מפני ההאשמות".

לטענת סג"ל, ישנו פרדוקס בטענה הפמיניסטית הגורסת כי נשים הן שוות ערך, אך הופכת אותן לחסרות אונים בהקשרים מסוימים. את שאיפת היתר של פמיניסטיות לצדק עם מטרידים מינית, גם אם רק "פירשו לא נכון סיטואציה", כפי שסבור סג"ל לגבי שביט, משווה סג"ל לשאיפת היתר לצדק של מיכאל קולהאס, דמות ספרותית המבוססת על סיפור אמיתי ששרפה כפר שלם בשל שאיפת נקם מוצדקת(חפשו בגוגל).