ציר ברלין-פריז

עתידה של אירופה תלוי בברלין ובפריז - ועד כמה שקשה להיות אופטימיים לגבי עתיד זה, פיליפ סטיבנס מציע (24.3.17) לקוראי פייננשל טיימס מבט מעמיק יותר.

סטיבנס חוזר אחורה לאמנת רומא מ-1957, שהייתה היסוד לאיחוד האירופי. לדבריו, חשיבותה הייתה דווקא בכך שמערב גרמניה וצרפת נותרו חלוקות בשאלת הבסיס: הגרמנים רצו את השוק המשותף, הצרפתים שמו דגש על הסוכנות האירופית לאנרגיה אטומית. בון הייתה להוטה להוריד את המכסים על מוצרים תעשייתיים; פריז רצתה להגן על האיכרים שלה. אבל שתי המדינות שמו בצד את חילוקי הדעות - וזו הייתה החשיבות.

בבריטניה נוטים לחשוב, שהאיחוד האירופי משקף הסכמה בין חברותיו. ההפך הוא הנכון, קובע סטיבנס. הגרמנים והצרפתים התקוטטו מאז היום הראשון: הראשונים רצו להשתקם ממלחמת העולם השנייה, האחרונים רצו כוח-נגד לעוצמתה של ארה"ב. בשנים הבאות המחלוקת הייתה בין הפדרליסטים הגרמנים לבין הלאומנים הגוליסטים. כך גם לגבי האירו: פריז ראתה בו דרך להחליש את העוצמה הכלכלית של הגרמנים, בון/ברלין ראתה בו מסלול לאיחוד מדיני.

עשיית פשרות הפכה להרגל חיוני באיחוד האירופי, אומר סטיבנס. אם גרמניה וצרפת יכלו להגיע להסכמות - לא יכלו השותפות האחרות לסרב להתפשר אף הן. הפוליטיקאים הבריטים מעולם לא באמת תפסו את העיקרון, טוען סטיבנס. הם בזבזו לריק את זמנם בנסיונות שווא לתקוע טריז בין גרמניה וצרפת. תרזה מיי ממשיכה באותו קו של הפרד ומשול כאשר שיחות הבקרזיט ייצאו לדרך. וזה שוב ייכשל, צופה סטיבנס. אנגלה מרקל רוצה להגיע לעסקה הגיונית עם בריטניה, אבל לא על חשבון יחסיה עם צרפת.

המשברים של השנים האחרונות פגעו באמון באירופה, ואם מארין לה-פן תיבחר לנשיאת צרפת - שום דבר לא יהיה בטוח. אירופה תצטרך להתאמץ כדי לשמור על אחדותה לנוכח הבקרזיט. אבל סטיבנס מעדיף לדמיין את ההפך: שאירופה תפתיע את נביאי הזעם בכלל, ובפרט - שתהליך הברקזיט יתחיל בפשרה נוספת בין גרמניה לצרפת. רוב הסיכויים הם שעמנואל מקרון ינצח את לה-פן, ואולי יהיה זה פרנסואה פיון; שניהם מכירים בכך שצרפת זקוקה לרפורמות כדי להישאר רלוונטית.

גם גרמניה הולכת השנה לבחירות. מרקל - שהפכה בעל כורחה למנהיגת אירופה - רוצה מעל הכל לחדש את הברית עם פריז. בכך מסכים איתה מרטין שולץ, המתחרה העיקרי שלה. שניהם יוכלו לעבוד יותר בקלות עם מקרון, אבל ינסו לעשות זאת גם עם פיון. "אין נוסחת קסם לסתימת הסדקים שנוצרו באיחוד", מסכם סטיבנס. "לקטר הצרפתי-גרמני יש פחות כוח לסחוב את האיחוד המונה 27 חברות. אבל חידוש היחסים בין ברלין לפריז יהיה מקור חשוב של אמון. עד כמה שקשה להיות אופטימיים לגבי אירופה, צריך לפזר מעט מן הפסימיות".