למרות הקריאות "מוות לאמריקה", אירנים רבים מחבבים את ארה"ב ומתגאים בקשריהם התרבותיים, המשפחתיים והאקדמיים איתה. זה עומד להשתנות, צופה ניקולס פלהאם ב-The World in 2018 של אקונומיסט, בשל ההתקפות העזות של דונלד טראמפ על המשטר ודרישתו לשנות את הסכם הגרעין. במצב זה, האירנים יתלכדו סביב המשטר [הדברים נכתבו ופורסמו לפני ההפגנות בימים האחרונים של 2017].

באופן רשמי אירן תישאר מחויבת להסכם הגרעין שהניב תוצאות מצוינות מבחינתה: ייצוא הנפט הוכפל מאז החתימה עליו ביוני 2015, והסחר עם אירופה הוכפל במחצית הראשונה של 2017. טראמפ מצידו ימשיך לשפוך את זעמו על ההסכם, אבל ישאיר לקונגרס את המלאכה לשנותו. אך גם אם ארה"ב תמשיך גם היא לשמור על המילה הכתובה של ההסכם, היא כבר חיסלה את רוחו.

תוכניתו של הנשיא חסן רוחאני להיפתח למערב - מה שהוא מכנה "המסלול למגע עם העולם תוך דחיית האלימות והקיצוניות" - תיראה בדיונית. חוסר הוודאות סביב ההסכם והאפשרות של עיצומים נוספים מצד ארה"ב, יהיו תלויים כחרב דמוקלס מעל ראשיהם של משקיעים זרים שיבחנו כניסה לאירן. מי שכבר נמצא שם, כמו רנו, יישאר - אבל אחרים לא יבואו. לחלל הזה ייכנסו חברות סיניות, שיוכלו להיעזר בקו אשראי בסך 10 מיליארד דולר שהעמידו בנקים בבעלות המדינה לרשות אירן בחודש ספטמבר האחרון.

תוצאה נוספת אותה צופה פלהאם: חיזוק ניכר בכוחם של משמרות המהפכה. בשנה שעברה מתח עליהם רוחאני ביקורת, וטען שהפעילות הכלכלית העצומה שלהם - מתקשורת ועד נמלים - הפכה את אירן למדינה מושחתת הנישאת על כידונות הרובים. אבל אחרי שטראמפ כינה את המשמרות "מיליציית הטרור האישית והמושחתת" של המנהיג העליון, עלי חמנאי, לא תהיה לרוחאני ברירה אלא להתייצב לצידם.

רוחאני עצמו ישרוד, למרות שנדמה שמדיניותו ספגה מהלומה קשה. הוא יזנח את המסווה שעטה על עצמו במערכת הבחירות בשנה היוצאת ויופיע שוב כאיש הממסד שהיה בעבר ראש המועצה לביטחון לאומי. בניגוד לקודמיו בקדנציה השנייה שלהם, הוא ימנע מלאתגר את חמנאי וימצב את עצמו בעמדה טובה לרשת אותו, אם וכאשר המנהיג בן ה-78 ימות.

משמרות המהפכה יחזקו את כוחם גם מחוץ לגבולותיה של אירן ויאיצו את תוכנית הטילים הבליסטיים שלהם. הם יסייעו לסוריה ועירק להשתלט על השטחים שתפנה ארה"ב לאחר תבוסת דאעש. אם ארה"ב תשאיר כוחות באיזור, יכולה אירן להפנות את בעלות בריתה למאבק נגד "הכיבוש האמריקני". ארה"ב עשויה לנסות ליצור ברית נגד המיליציות הפרו-אירניות, אבל זה יהיה קשה: טורקיה תתקרב לאירן, הכורדים מרגישים נבגדים, סעודיה תתקשה להתפייס עם המשטר בעירק.

מנהיגים אירופיים יציעו את שירותיהם כמתווכים בין טהרן לוושינגטון. עמנואל מקרון אמור לבקר באירן בתחילת השנה ובכך להוכיח את דבקותה של אירופה בהסכם הגרעין, אך הוא ועמיתיו עלולים למצוא את עצמם לכודים בין הצדדים: ארה"ב תגנה את פייסנותם ואירן תטען שמדובר במשחק של "שוטר טוב שוטר רע". מלחמה אינה נראית כרגע באופק, אך הפלישה האמריקנית לעירק לימדה שארה"ב נוטה לנקוט בגישה מפריזה כלפי נשק להשמדה המונית. זה יכול לקרות שוב.