בשבוע שעבר התפרסם בארה"ב סקר, שתוצאותיו חמקו מעיני התקשורת הישראלית: 41% מהאמריקנים ו-66% מבני דור ה-Y אינם יודעים מה זה אושוויץ. הדלי פרימן, אמריקנית המתגוררת בלונדון ובעלת טור בגארדיאן, ראתה את הממצאים ביום בו ביקרה באושוויץ עם אביה; סבתה הצליחה להימלט לארה"ב, אך רוב משפחתה נרצחה בשואה.

פרימן ואביה הגיעו לאושוויץ במקביל למצעד החיים, והם ראו דגלים ישראלים מחוץ למחנה – "מחזה שהיה גורם לדודי אלכס לבכות: המחנה בו נרצח אחיו, במדינה בה סבלה משפחתו מפוגרומים במשך עשרות שנים, מכוסה כעת בסמליה של מדינת הלאום היהודית, מקום עליו חלם כילד פולני".

לדברי פרימן, תוצאות הסקר הממו אותה. נכון, השואה התחוללה לפני 80 שנה, אבל סרטים מובילים רבים השתמשו בנאצים כמרכיב מרכזי בעלילה ויש משהו שנקרא "אינטרנט". אז אם אנשים לא יודעים על השואה, זה בגלל שלא אכפת להם – היא מסיקה. ומבחינה זאת, הסקר בעצם הרבה פחות מפתיע מכפי שנדמה – משום שהבריטים עצמם שוחים בימים אלו בים של בורות לגבי האנטישמיות.

ביום בו נחתה בפולין, מספרת פרימן, היא ראתה כותרת בטלפון שלה: הבמאי קן לואץ' דורש לסלק מהלייבור את מי שהשתתפו במחאה נגד האנטישמיות שפשתה בה. וזו לא הייתה ההתבטאות הראשונה מסוגה שלו, היא מציינת. בין היתר אמר, כי יהודים טוענים לאנטישמיות כדי לקדם מטרות פוליטיות – בלי לשים לב שזו אחת העלילות האנטישמיות הישנות ביותר. בתוך הלייבור עצמו, יש המתכחשים להתגברות האנטישמיות ואף קוראים לנקוט צעדים נגד מי שטוען את ההפך.

פרימן מזכירה גם את החוק הפולני השנוי במחלוקת, האוסר להאשים פולנים בנטילת חלק בשואה – וזה, היא מציינת, למרות ההיסטוריה הארוכה של אנטישמיות בפולין ולמרות עדויותיהם של ניצולים על פולנים שהסגירו יהודים לידי הנאצים. השילוט באושוויץ מדגיש את האחריות הגרמנית ואת היותם של הפולנים קורבנות.

פרימן ואביה נסעו לאחר מכן לעיירת הולדתה של אמו, 18 ק"מ מאושוויץ. מעבר לפינה מהבית בו ילדה, ראו גרפיטי: "אנטי יודה". אפילו העובדה שאושוויץ נמצאת במורד הדרך, לא גרמה לכותב האלמוני לחשוב מחדש על האנטישמיות שלו. בגרמניה עולה מספרם של הדיווחים על התקפות אנטישמיות, ובסוף השבוע שעבר זכה בפרס אלבום ראפ המתבדח על השואה. ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, הכפיש את ג'ורג' סורוס היהודי למטרותיו הפוליטיות.

"שמעתי הרבה תלונות על ההתמקדות באנטישמיות בשמאל, כאשר יש כל כך הרבה ממנה בימין", כותבת פרימן. "אבל בדיוק בגלל האחרון, הראשון כל כך מהמם – זה נותן תחושה כאילו שני הצדדים נטשו אותך. לפני המלחמה היו באירופה 9 מיליון יהודים, אחריה היו 3 מיליון וכיום יש רק 6 מיליון – אבל היהודים הם הקורבנות שתמיד נראה כאילו לא סבלו מספיק. הן הימין והן השמאל מתחמקים – זו הייתה רק גרמניה, זו רק ישראל – ואז אומרים שהיהודים מביאים זאת על עצמם. האמרה הידועה אומרת, שאלו השוכחים את ההיסטוריה, נדונים לחזור עליה. אבל לא צריך אפילו לשכוח אותה; מספיק שלא יהיה אכפת לך ממנה".