הדחתו של ג'ף סשנס ומינויו של מתיו וויטקר לשר המשפטים האמריקני בפועל מעלים את החשש, שהנשיא דונלד טראמפ שואף להביא לחיסול החקירה בפרשה הרוסית, או למנוע מהתובע המיוחד רוברט מולר לפרסם את ממצאיו. אבל ריצ'רד בן-וניסטה וג'ורג' פרמטון, שהיו עורכי דין בצוותו של התובע המיוחד בפרשת ווטרגייט, טוענים בניו-יורק טיימס, כי למולר יש נתיב חילופי: לשלוח את ממצאיו הישר לקונגרס.

מפת הדרכים הזו עוצבה בשנת 1973 בידי התובע המיוחד השני, ליאון יבורסקי, בסיועם של בן-וניסטה ופרמטון. הם כתבו מסמך שכותרתו הייתה "דוח והמלצות", ששימש כמדריך לראיות שהוגשו לחבר המושבעים הגדול בפרשה, אשר צומצמו למסמך יחיד. הראיות כללו את ההקלטות המפורסמות של הנשיא ריצ'רד ניקסון, שטרם פורסמו באותה עת. המסמך שוחרר לפרסום רק לאחרונה, והוא משמש כתקדים בו יוכלו להשתמש מולר וחבר המושבעים הגדול שכינס בפרשה הרוסית.

לדברי בן-וניסטה ופרמטון, תשומת לב קטנה מדי ניתנה לתפקידו של חבר המושבעים הגדול בדיון בשאלת האפשרויות הניצבות בפני מולר; שחרור המסמך מ-1974 משנה את התמונה. חבר מושבעים גדול הוא כלי רב עוצמה של תובעים, אבל פחות זוכרים שהוא פועל כחלק מן המערכת השיפוטית. לאחר שניקסון פיטר באוקטובר 1973 את התובע המיוחד ארצ'יבולד קוקס, וכאשר שר המשפטים אליוט ריצ'רדסון וסגנו ויליאם רקלשאוס סירבו לפטר את קוקס והתפטרו ("טבח מוצאי השבת"), מילא חבר המושבעים הגדול תפקיד מרכזי בחקירת פרשת ווטרגייט, כאשר הכריח את ניקסון למסור את ההקלטות שהביאו לנפילתו.

צוותו של קוקס – אשר כלל תובעים פדרליים מנוסים – לא פוטר יחד איתו; וניקסון לא היה יכול לפזר את חבר המושבעים הגדול (למעשה היו שניים כאלה). מיד אחרי "טבח מוצאי השבת", זימן השופט ג'ון סיריקה – שטיפל בתיק ווטרגייט – ללשכתו את כל המושבעים, הורה להם להמשיך בחקירה והבטיח להם את גיבויו המלא.

בן-וניסטה ופרמטון הכינו את הדוח של חבר המושבעים הגדול עבור סיריקה, וביקשו שישתמש בסמכותו להעביר אותו לקונגרס, שכן ניהל הליכים להעמדתו לדין של ניקסון. הדוח נכתב בזהירות, כדי למנוע כל פרשנות או ספקולציה לגבי משמעות הראיות; הוא סקר אותן, ותו לא. העתקים של ההקלטות ותמלילים שלהן צורפו לו כנספחים. סיריקה השתכנע שיש להעביר את הדוח לוועדת המשפטים של בית הנבחרים, שהכינה את כתב האישום נגד ניקסון; בית המשפט לערעורים של וושינגטון אישר את החלטתו, והדוח היה הבסיס לסעיף האישום הראשון (שיבוש הליכים) בכתב האישום שאישרה הוועדה.

הרבה נאמר על כך שכללי משרד המשפטים, על פיהם פועל מולר, מחייבים אותו להגיש את ממצאיו לשר המשפטים. שום דבר אינו אוסר על השר למנוע את פרסומם. אבל אם מולר יגיע למסקנה שטראמפ ביצע עבירה, הקונגרס הוא שצריך לשקול את הראיות – כי הוא זה שיכול להעמידו לדין. לטענת בן-וניסטה ופרמטון, אם למולר יהיו ראיות לכאורה כאלו, חובתו להגישן לקונגרס. פרשת ווטרגייט מספקת לו את התקדים הנחוץ.