תרזה מיי היא ראש הממשלה היוצאת דופן ביותר של בריטניה בעידן המודרני. כמו קודמיה, היא מחזיקה בשלטון הרבה יותר זמן מכפי שסברו הפוליטיקאים והעיתונאים, אבל הסגנון שלה ייחודי – כותב סטיב ריצ'רדס בפייננשל טיימס.

רוב ראשי הממשלה הנקלעים לצרות, הופכים להיות אובססיביים לגבי הרעשים הפוליטיים הסובבים אותם. הם נכנסים לזירה ומתבוננים באובססיביות בתוצאות של תגובתם. חלקם עשו זאת בהומור (הרולד וילסון), אחרים – בציניות (טוני בלייר, דייוויד קמרון). מיי מתייחסת לבעיותיה בצורה יבשה ועניינית, כאילו מדובר בפריטים ברשימת הקנייות שלה.

כאשר שר הברקזיט, דומיניק ראב, התפטר יום לאחר ש-מיי טענה שהקבינט תומך בעסקה שלה עם בריסל, היא מינתה מיד שר במקומו. מיי אומרת בעקשנות שיש מקום למו"מ על שיפורים בהסכם, למרות שהאיחוד האירופי מתעקש שלא ישנה בו אפילו פסיק. קיים הבדל מדהים בין דבריה של מיי לבין מה שמתחולל סביבה, טוען ריצ'רדס. ראשי ממשלה קודמים ניסו להשתמש במילים כדי להכניס היגיון במצב כאוטי או לשנות את המצב; מיי פשוט ממשיכה הלאה.

מדובר בהתעלמות הרסנית ממכשירי יסוד של מנהיגות – מילים ושכנוע, מזהיר ריצ'רדס. ראשי ממשלה שכיהנו תקופות ממושכות הם אלו שהיטיבו לעמוד בקשר עם חברי הפרלמנט, הציבור והבוחרים והסבירו מה מתרחש. מרגרט תאצ'ר סיפרה על אביה כדי להסביר סוגיות מוניטריות סבוכות. וילסון ובלייר השתמשו בביטוי "מודרניזציה" כדי להסביר את מדיניותם.

מיי, לעומתם, אינה מעונינת בנרטיב. בתחילת דרכה אמרה שלא תהיה "פרשנות מתמשכת" של הברקזיט, והיא היחידה הדבקה בקו הזה. ככל שהסערה מתגברת, היא מתרחקת מהרעשים הפוליטיים כדי לעבור עוד יום, רק כדי להיכנס למלכודת הפוליטית הבאה – וחוזר חלילה. מיי ניצבת בפני המשימות הקשות ביותר של ראש ממשלה בריטי מאז מלחמת העולם השנייה, וגישתה רק מקשה אותן עוד יותר – סבור ריצ'רדס.

בנקודה מסוימת מיי תיפול, אפילו אם תשרוד יותר זמן מכפי שנראה כאפשרי. הרולד וילסון שרד שמונה שנים מעבר למצופה; ג'ון מייג'ור משך עוד חמש שנים; טוני בלייר – שש שנים. אבל מיי כבר נאלצה להכריז על מועד פרישתה – לפני הבחירות הבאות. שורה של יורשים אפשריים מתחממים על הקווים, אך ריצ'רדס סבור שאיש מהם אינו מתאים: סג'יד ג'ייוויד וג'רמי האנט מכהנים זמן קצר מדי כשרי הפנים והחוץ, בוריס ג'ונסון נכשל במשרד החוץ, אחרים נמדדים רק בדעותיהם על הברקזיט. המצב בלייבור דומה: ניסיון במועצה מקומית או הופעות טובות ב-BBC אינם כישורים מספיקים.

לבריטניה אין מנהיגים פוטנציאליים בעידן בו היא זקוקה לענק, ומיי היא המרוויחה הברורה ממשבר המנהיגות הזה. היא זכתה במאבק מנהיגות מטורף בשנת 2016, כאשר מועמדים קרובים-להיסטריה בתוך המפלגה השמרנית נפלו לצידי הדרך והותירו אותה פתוחה בפניה. לא היה לה זמן להתעמק במחשבה על הברקזיט, וגם לא זמן להבין שהדרישות הבלתי-אפשריות המוצבות בפניה דורשות סגנון מנהיגותי שונה מאשר זה שבו ניהלה את משרד הפנים.

שום ראש ממשלה בהיסטוריה המודרנית של בריטניה (למעט וילסון) לא פרש מרצונו. אפילו כאשר הם סובלים מנפילה משפילה בתוך מפלגתם, ראשי ממשלה לא מוותרים. כמו רבים מקודמיה, מיי טוענת שהישרדותה היא עניין של אינטרס לאומי. וכמו במקרים הקודמים, זהו טיעון אנוכי המרוחק מממשל חזק ויציב כרחוק מזרח ממערב, מסיים ריצ'רדס.