• האטיס צ'נגיז הייתה ארוסתו של העיתונאי הסעודי ג'מאל חאשוקג'י, שנרצח באוקטובר אשתקד בקונסוליה הסעודית באיסטנבול. במלאת שנה לרצח פרסם אתר טיים מאמר פרי עטה, אשר נכתב בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריו.

ג'מאל חאשוקג'י לא היה רק האדם שאהבתי; הוא גם היה אדם שכיבדתי ושאת חייו וערכיו הערצתי. מי יכול היה לדעת, שבזמן בו עשינו את ההכנות לחתונתנו, אחרים עשו את ההכנות לרצוח אותו? נסעתי איתו לקונסוליה הסעודית באיסטנבול, חיכיתי בחוץ ועד שהבנתי שמשהו לא בסדר – הנזק כבר נעשה. דמו נשפך וגופתו בותרה.

מותו של ג'מאל אושר בפומבי ב-19 באוקטובר. לאחר מכן הרגשתי זמן רב מנותקת מהחיים. לא צפיתי בחדשות, לא קראתי את מה שנכתב באותה תקופה. אבל עיתונאים ופעילי זכויות אדם הצליחו להשאיר את הנושא על סדר היום הבינלאומי, תוך נאמנות אמיתית לג'מאל ולמה שייצג. אני אסירת תודה על כך, ואני מקווה שהם ימשיכו לקיים את התחייבותם המוסרית ולדרוש צדק לאדם אמיץ זה.

אבל ג'מאל נרצח. לא תהיה לי שום הזדמנות לפגוש אותו שוב בעולם הזה. כל חלומותי התנפצו. לפני כן, היו בחיי מאבקים כמו של כל אדם אחר. כעת, נוסף עליהם מאבקו של ג'מאל לצדק. משום שמנהיגים בעולם מתיימרים לייצג את הצדק, אך הם נעדרי מוסר – נותר לי לשאת את הנטל הזה. אני לא רק האישה המחליפה את בן-זוגה במילוי ייעודה, אלא גם זאת שאחראית להביא את רוצחיו לשלם על מעשיהם.

שנה מאוחר יותר, הדבר הראשון העולה על דעתי הוא בושה, אכזבה עצומה מהמערכות העולמיות הבנויות על אינטרסים כלכליים במקום על ערכים מוסריים. ביום בו נרצח ג'מאל, נרצחו גם ערכים בסיסיים: זכויות אדם, שלטון החוק הבינלאומי, הנורמות הדיפלומטיות. ג'מאל תמך במאבק לדמוקרטיה במזרח התיכון לאחר האביב הערבי, ונהג לומר ש"הגיע הזמן שתפיסות כמו חופש המחשבה והדמוקרטיה יגיעו גם למדינות ערב". אמירות כאלו הן שהכעיסו את מנהיגיה הנוכחיים של סעודיה, עד כדי כך שהחליטו ליטול בגללן את חייו.

ג'מאל רצה רק להיות עיתונאי וכך פעל, אבל בעיני מי שרואים עיתונאים כמרגלים משום שהם מוסרים מידע לציבור – הוא היה מסוכן מאוד. מבחינה זו, הירצחו מראה לנו כיצד המזרח התיכון נותר בימי הביניים. מה שאירע לג'מאל מדגים כיצד זכויות האדם ננטשו במדינות ערב. שמו מייצג כעת את כל האלמונים באזור הרוצים לדבר, אך נאלצים להישאר אנונימיים במדיה החברתית.

הירצחו של ג'מאל היה מהלומה לכל מי שנלחם בעד הדמוקרטיה במזרח התיכון. לא רק מכריו ביכו את מותו, אלא כל מי שאכפת לו מגורלם של תושבי האיזור. מוסלמים ברחבי העולם ערכו לו הלוויות ללא גופה. בכך שנפטרו מגופתו, רוצחיו הנחיתו עוד מכה על מי שאהבו אותו. אבל בה בעת, הם זרעו את זרעיה של נאורות חדשה ותנועה למען הדמוקרטיה בכל העולם ובפרט במזרח התיכון.

באחד ממסעותי לאחרונה, ניגש אלי מישהו וסייע לי עם מזוודתי. הוא הלך אתי עד לביקורת הדרכונים מבלי להביט בי. כאשר עצרנו, הודיתי לו על מחוותו האדיבה. הוא השיב: "מי יתן וג'מאל ינוח בשלום על משכבו. הלוואי ויכולתי לעשות יותר למענך. אני אירני; זיהיתי אותך כאשר עלינו למטוס. אני מאוד מצטער על מה שאירע. זה מאוד השפיע עלי". הוא בירך אותי לשלום והלך לדרכו. האכזריות בה נרצח ג'מאל הכאיבה לכל אדם בעל מצפון. בכך שעזר לי באותו יום, האירני ניסה להקל מעל סבלו-שלו.

לאחר מספר ימים התקרבה אלי אישה בגיל העמידה. עיניה היו מלאות דמעות, והיא שאלה האם אני בת-זוגו של ג'מאל; עניתי בחיוב. "בבקשה, תני לי לחבק אותך", אמרה. אותה אישה הייתה מעירק וגם היא סבלה, משתתפת בכאב על מותו האכזרי של ג'מאל. הם ניסו להשתיק לנצח את ג'מאל. במקום זאת, הוא הפך לסמל למוסר הקיבוצי שלנו, לקולם של חסרי הקול במזרח התיכון.