אירן חווה את גל המהומות הקשה ביותר מאז המהפכה לפני 40 שנה, כאשר מאות בני אדם נהרגו בתגובתה האלימה של הממשלה להפגנות. הן החלו לפני שבועיים, במחאה על זינוק של 50% במחירי הבנזין, ותוך 72 שעות יצאו מפגינים זועמים לרחובות ברחבי המדינה, בדרישה להחליף את המשטר. לשם השוואה: בגל המהומות הגדול הקודם, בשנת 2009, נהרגו 72 בני אדם במשך עשרה חודשים.

ניו-יורק טיימס מסביר, כי המהומות הנוכחיות משקפות גם את המצב הכלכלי הקשה של אירן, הקורסת תחת העיצומים המחודשים שהטיל עליה הנשיא דונלד טראמפ. העלאת מחירי הבנזין – עליה נמסר באישון לילה – באה כאשר אירן נאבקת לסגור את הגרעון העצום בתקציבה, שנוצר כתוצאה מהאמברגו הכמעט-מוחלט על ייצוא נפט. המהומות מתמקדות בשכונות העוני – מוקדי התמיכה המסורתיים של המשטר המוסלמי.

רבים מן המפגינים מפנים את זעמם לעבר המנהיג העליון, עלי חמנאי, אשר מצידו מגדיר את ההפגנות כמזימה שרקמו אויבי המדינה בתוכה ומחוצה לה. ואילו איש האופוזיציה חוסיין מוסאווי, הנתון במעצר בית מאז 2011 וכמעט שאינו מתבטא בפומבי, האשים את חמנאי בהרג המפגינים והשווה זאת לטבח הידוע לשמצה של משטר השאה ב-1978 – אשר הוביל לנפילתו.

גם הנתונים הרשמיים – שוודאי מוטים כלפי מטה – משקפים את היקף המהומות: ניזוקו בהן 731 סניפי בנקים, 140 שטחים ציבוריים, תשעה מרכזים דתיים, 70 תחנות דלק, 307 כלי רכב, 183 ניידות משטרה, 1,076 אופנועים ו-34 אמבולנסים. ההפגנות האלימות ביותר התחוללו בעיר משהאר שבדרום המדינה, בה מתגוררים 120,000 בני אדם – אזור בעל רוב ערבי ומסורת ארוכה של התנגדות למשטר. בעיר זו נמצאת תעשיית הפטרוכימיה הגדולה ביותר באירן והיא השער לנמל בנדר-אימאם רב-החשיבות.

שישה מתושבי משהאר סיפרו לניו-יורק טיימס, כי משמרות המהפכה הכניסו לעיר כוחות ניכרים ב-18 בנובמבר כדי למחוץ את המפגינים. הללו הצליחו לשלוט במשך שלושה ימים בעיר ובפרבריה, וחסמו את הכביש הראשי אליה ואל מפעלי הפטרוכימיה. המשטרה המקומית לא הצליחה לפזר אותם, ואזי הוזעקו משמרות המהפכה. כאשר הגיעו המשמרות לשכונת שחראק-צ'מראן, המאוכלסת בערבים מהשכבות החלשות, הם פתחו מיד באש ללא אזהרה על עשרות מפגינים שחסמו את הצומת והרגו כמה מהם. אחד המפגינים, שהיה חמוש בתת-מקלע קלצ'ניקוב, השיב אש; המשמרות ירו ללא אבחנה והרגו 100 בני אדם, טוענים העדים.

אחד המפגינים, מובטל בן 24 ובעל תואר אקדמי בכימיה, סיפר, כי חברו הטוב ביותר ובן-דודו נהרגו מאש המשמרות שכוונה אל חזותיהם. גופותיהם הוחזרו למשפחותיהם לאחר חמישה ימים, ורק לאחר שהללו התחייבו בכתב שלא לקיים הלוויות או אזכרות ושלא להתראיין לתקשורת. מפגין אחר העיד, כי הוא עצמו נורה בצלעותיו.

אחות שטיפלה בפצועים בבית החולים המקומי מסרה לטיימס, כי רובם סבלו מפצעי ירייה בראש ובחזה. לדבריה, בבית החולים שרר תוהו ובוהו, והפצועים הובאו לשם בידי בני משפחותיהם – שחלקם הותירו אותם בפתח בית החולים והסתלקו, מחשש שייעצרו. אנשי ביטחון שהוצבו במקום עצרו חלק מן המפגינים הפצועים לאחר שמצבם התייצב. עדויות אלו מלמדות, כי המשמרות ירו מלכתחילה במטרה להרוג, ולא רק כדי להרתיע את המפגינים או לפזר אותם. מספר ההרוגים בעיר נאמד ב-130.

שבוע לאחר המהומות, ברגע נדיר של ביקורת פומבית על המשטר, צעק נציג משהאר בפרלמנט, מוחמד גולמוראדי: "מה אתם עשיתם שהמשטר של השאה לא עשה?". הוא דיבר במליאת הפרלמנט ודבריו שודרו בטלוויזיה הממלכתית. דבריו הובילו לחילופי צעקות בינו לבין חברי פרלמנט אחר, שאחד מהם אף תפס את גולמוראדי בגרונו.

עשרות בני אדם נהרגו בערים אחרות, ובהן שיראז ושחריאר, כאשר כוחות הביטחון ירו אש חיה על מפגינים בלתי חמושים – מצטט הטיימס ארגוני זכויות אדם ועדי ראייה. פרשנים פוליטיים אומרים, כי המהומות הן מכה קשה לנשיא חסן רוחאני, הנחשב למתון-יחסית בקנה מידה אירני, ועלולות להביא להתחזקותם של הסופר-קיצוניים בבחירות לפרלמנט ולנשיאות בעוד שנתיים.