• ג'נין אינטרלנדי, חברת מועצת המערכת של ניו-יורק טיימס, כתבה בגוף ראשון את המאמר שפורסם למחרת הבחירות (4.11.20) וכך מובאים כאן עיקריו.

אחי התאום ואני חברים בלב ונפש. למעט מריבה אחת כאשר היינו בני חמש, לפני כמעט ארבעה עשורים, לא היינו משני צידי המתרס – עד לאחרונה. הוא מאמין שג'ו ביידן וננסי פלוסי הם האיום הגדול ביותר לדמוקרטיה החולה שלנו, שדונלד טראמפ עושה עבודה טובה והתקשורת (שאני חלק ממנה) נגועה במשוא פנים בסיקור הנשיא.

לא רק שאינני מסכימה עם דעות אלו; אני חושבת שהן לא עולות על הדעת. אני חושבת שטראמפ הוא שקרן, גזען, סמכותן ופושע. אני חושבת שהוא מבזה את משרתו ואת המדינה, ואני חוששת שהדמוקרטיה לא תשרוד עוד ארבע שנים של שלטונו. אני גם חושבת שהמפלגה הרפובליקנית אשמה בהתנהגותו ולכן נושאת באחריות למשבר הלאומי בפניו אנו ניצבים.

אחי ואני ניסינו לשוחח עם חילוקי דעות אלו, אבל אנחנו מתרגזים מדי מהר מדי. ניסינו לא לדבר על זה בכלל, אבל הנושא שב ועולה במסרונים ובשיחת העידכון השבועית שלנו. אני יודעת שאנחנו לא לבדנו במצב הזה, ושרבים ברחבי המדינה עוברים את זה עם בני משפחותיהם. אבל אובדן המכנה המשותף בינינו מצער אותי עד מאוד. ככלות הכל, הוא אחי התאום.

אני מנסה להבין איך הוא הגיע לשם. הורינו היו דמוקרטיים כל ימי חייהם. כאשר היינו בני עשרה, אבינו – שהיה בשנות ה-50 לחייו – פוטר משום שמפעל הבגדים בו עבד הועבר למקסיקו. הוא לא מצא עבודה ואיבדנו את ביתנו. הורינו מעולם לא חשבו להאשים את המפלגה הדמוקרטית או את הנשיא ביל קלינטון. להפך: בעיניהם, המפלגה תמכה באיגודים המקצועיים שהגנו עליהם עד אז וברשת הביטחון שהייתה להם כאשר האיגודים כשלו. הם האמינו, שאם לא הצליחו להמשיך את חייהם הטובים – זו אשמתם.

אחי עבד בכמה משרות זמניות עד שהפך לגנן נוף, בעוד אני הפכתי לעיתונאית. שנינו אוהבים את מה שאנחנו עושים וגאים בכך. שנינו עבדנו שעות רבות בשכר נמוך והיינו מודאגים לגבי עתידנו הפיננסי. אבל לאחרונה נראה שההבדלים בינינו נעשו גדולים יותר מאשר קווי הדמיון. אני עירונית שיושבת מול המחשב, הוא מתגורר בפרברים ומשתכר בעבודה פיזית. המפלגה הדמוקרטית שמרה אותי ואיבדה אותו. מה שאני עדיין רואה כמפלגה של האיגודים המקצועיים, ביטוח הבריאות ומדיניות מס המעדיפה את מעמד הביניים, הוא רואה כמפלגה של ליברלים אליטיסטים המנותקים מאנשים עובדים כמותו. חלק מהבעיה, אנו מסכימים, הוא המידע: אני קוראת עיתונים; הוא מקשיב לתוכניות שמרניות וצופה ברשתות כבלים שמרניות; ואלגוריתמים במחשבינו מבטיחים שלא נחשף לדעות סותרות.

יש בעיה נוספת ועמוקה יותר: הנורמות הפוליטיות הנוכחיות מכריחות אותנו לקחת צד ואז לסרב לשמוע את הצד השני. מבחינת ליברלים, זה אומר שתומכי טראמפ הם במקרה הטוב אידיוטים מושלמים המצביעים מתוך טיפשות נגד האינטרסים של עצמם, ובמקרה הגרוע – גזענים מוקצים מחמת מיאוס. לי יש אותן רגשות מן הצד השני. אני מתקשה להבין איך מישהו יכול להיות לצד הרפובליקנים של טראמפ.

אבל אנחנו מדברים על חלק ניכר מן המדינה – על חברינו, שכנינו ויקירינו. ובעוד אני חושבת שאחי טועה בהרבה דברים, אני יודעת שהוא לא טועה בכל. אחרי עשרות שנים של דיבורים פוליטיים, אין לו ביטוח בריאות: הוא מרוויח יותר מדי בשביל להיכלל באובמהקר, אבל מעט מדי כדי שיוכל לרכוש ביטוח מקיף. הוא מודאג, בצדק ממדיניות ההגירה הליברלית, מחוקי שכר המינימום וביטוח הבריאות שאינם חלים על העסקים הקטנים בהם הוא עובד, והוא מודאג ממה שרפורמת מס תעולל לשכרו. הוא בנה במו ידיו את חייו במעמד הבינוני ומבועת מן האפשרות שיאבד אותם.

בשבועיים האחרונים קראתי על ידידויות שנהרסו בשל חילוקי דעות פוליטיים, על אנשים המתנתקים מקרוביהם. אני לא יכולה לשאת את המחשבה על כך. אני עדיין שולחת לאחי מאמרים, כולל כאלו שכתבו עמיתי, בנוגע למדיניות החוץ של טראמפ, על ההונאות שלו, על מדיניות המס שלו. בתורו, הוא שולח לי פודקסטים וסרטונים המגנים את ג'ו ביידן והאנטר ביידן. אבל לא איבדנו לחלוטין זה את זו. בשיחתנו האחרונה לפני הבחירות צרחנו על מי מוכר את ארצנו למדינה זרה. לאחר מכן הזכרתי לו להזמין משקפיים, והוא ביקש שאזהר אם אני יוצאת בשעות החשיכה.

אני לא בטוחה כיצד נעבור את הימים הקרובים, אבל אני לא חושבת שזה ייגמר כאשר הבחירות יוכרעו, בתחילת השנה החדשה או כאשר יושבע הנשיא הבא. התפללתי בכל ליבי בחודשים האחרונים שהדמוקרטים יזכו בנצחונות מוחצים ושהדמוקרטיה האמריקנית תשרוד. אבל אני יודעת היטב, שאינני יכולה באמת לזכות במשהו אם המחיר יהיה שאאבד את אחי התאום. אני לא יודעת איפה זה שם אותנו; אני רק יודעת שהוא אחי ואני אוהבת אותו.