מה שיש ללמוד מאוקראינה

לאומיות אוקראינית מחודשת ומחוזקת הולכת ונוצרת מתוך המוות והאומללות של הפלישה הרוסית. חוסר היכולת לצפות זאת הוא הטעות הקשה ביותר מבין הרבות שביצעה רוסיה ערב הפלישה – כותב שר החוץ הבריטי לשעבר, ויליאם הייג, במאמר בטיימס הלונדוני.

איש מדעי המדינה הנודע פרנסיס פוקויאמה טוען בצורה משכנעת בספרו האחרון, Liberalism and Its Discontents, כי תחושה לאומית חזקה היא מרכיב חיוני במדינה מצליחה, ליברלית ודמוקרטית. כפי שהוכיחה הקורונה, ממשלות הן הכופות או מבטלות את זכויות האזרח ומקבלות החלטות פוליטיות וכלכליות כבדות משקל. כדי שמדינה חופשית תתפקד היטב, צריכה להיות נכונות לקבל חילופי ממשל, להתפשר ולקיים את החוק המוסכם תוך אמונה באינטרסים ובזהות המשותפים. זו אחת הסיבות לחוסר היכולת ליצור דמוקרטיה מתפקדת במדינות כמו אפגניסטן ולוב.

האוקראינים התקשו במשך שנים לבנות זהות כזאת. מחלוקות בסיסיות בנוגע לאוריינטציה (מזרחה או מערבה), לצד יריבויות איזוריות והתמקדות העושר בידי אוליגרכים, הקשו מאוד להגדיר תחושה לאומית מאוחדת. מגעיו של הייג עם מנהיגי אוקראינה לימדו אותו, כי הם לא מסתפקים בהבסת יריביהם אלא רוצים להרוס אותם.

אלכסנדר זלנסקי, בדרן במקצועו, נבחר ב-2019 בידי מי שמאסו בפוליטיקה המושחתת והבלתי-מתפקדת של ארצם. הוא התגלה כמנהיג ומצביא מעורר השראה, המשקף בצורה מבריקה את הנחישות, המטרה, האחדות והזעם של ארצו הנתונה למתקפה חסרת הצדקה. יש סיכוי טוב שאוקראינה שאחרי המלחמה תהיה אומה בעלת תחושה חזקה יותר של דמוקרטיה, הגינות, שוויון חברתי, פשרות פוליטיות והתנגדות להתערבות חיצונית. משבר תוצרת חוץ יוצר זהות משותפת.

ברחבי המערב זוכים האוקראינים להערכה רבה, ותמיכת המערב היא המאפשרת להם לשרוד מבחינה צבאית וכלכלית. בירות רבות התעוררו לנוכח האיום הרוסי ומבצעות שינויים דרמטיים בתקציבי הביטחון ובמדיניות האנרגיה. המערב מחמיא לעצמו, במידה מסוימת של צדק, על אחדותו ופעלתנותו. אבל תהיה זו אירוניה מאין-כמותה, אם בה בעת יחליש המערב את הזהויות שלו עצמו. הדמוקרטיה הליברלית, שבעבר הייתה חזקה ומאוחדת, מצויה בצרות בתוכה.

מרין לה-פן קרובה מאי-פעם לנשיאות צרפת; בסיבוב הראשון בבחירות לנשיאות הצביעו למעלה ממחצית הבוחרים בעד מועמדים קיצוניים בשני האגפים. אין זה אומר שצרפת מוותרת על הדמוקרטיה, אך התוצאות מלמדות על שבר עמוק בדמוקרטיה מובילה. האינפלציה והצמיחה האיטית במערב עתידים להעניק תחמושת רטורית לטוענים שהמערכות הכלכליות והפוליטיות כשלו. בארה"ב, עמוד התווך של הדמוקרטיה, נבעים סדקים: שורה ארוכה של מחלוקות אומרת שההבנה המשותפת של "מהו אמריקני" היא המועטה ביותר מאז מלחמת האזרחים. ומעל כל התמונה מרחף צילו של דונלד טראמפ, שהפגין בוז כלפי המוסדות הדמוקרטיים; אפשרות שובו לזירה הפוליטית מצביעה על אובדן בסיסי של ערכי הדמוקרטיה, טוען הייג.

פוקויאמה אומר, שדמוקרטיות ליברליות מתכנסות לתוך עצמן בשל שגיאות מימין ומשמאל: שאיפה לחופש כלכלי גם כאשר משמעותו פערים כבדים והתכנסות בקבוצות של זהות פוליטית. שני סוגי הטעויות יוצרים תגובת נגד פופוליסטית המאיימת על הערכים הדמוקרטיים המשותפים. לכך מוסיף הייג את הרשתות החברתיות, המעבירות טיעונים במהירות במקום דיון המבוסס על היגיון ואשר עליו מבוססת הדמוקרטיה.

תיקון המצב הזה הוא משימה קשה. אין מחסור ברעיונות לחיזוק הדמוקרטיה; הייג עצמו הציע אשתקד להרחיב בצורה ניכרת את ההשתתפות האזרחית בבריטניה – שירות לאומי, מתנדבים לניהול שיחות ועוד. מהלכים כאלו הם לפחות נקודת פתיחה בתפירת זהות משותפת לעתיד. לרוע מזלם של האוקראינים, חוסר הסכמה של מכנה משותף לאומי הפך אותם פגיעים למתקפה. תגובתם לפלישה גילתה את גאוותם הלאומית, אך בצורה הכואבת ביותר האפשרית. הלקח הוא לא רק שיש להיות מוכנים להילחם על הדמוקרטיה, אלא גם שיש לתקן אותה בעיתות שלום. יש לשאול כל מועמד למשרה בכירה במדינות המערב מה בדעתו לעשות בנושא, מסיים הייג.